לימפומת תאי המעטפת, או בשמה הרפואי (MCL) Mantle Cell lymphoma, היא מסוג המחלות שרוב הציבור לא שמע עליהן עד לרגע האבחון. היא נדירה יחסית, מורכבת, ולעיתים מתפתחת בגוף בשקט במשך תקופה ארוכה. אבל דווקא בתחום הזה, הרחק מאור הזרקורים, מתרחשת בשנים האחרונות מהפכה משמעותית - מעבר מטיפול אחיד ואגרסיבי יחסית, לטיפול מדויק יותר, ביולוגי יותר ומותאם אישית למטופל ולמאפייני המחלה.
"לימפומת תאי המעטפת היא לימפומה של גיל יחסית מבוגר", מסביר ד"ר נתנאל הורוביץ, סגן מנהל הקריה הרפואית רמב"ם, יו"ר האיגוד הישראלי להמטולוגיה ורפואת עירויים, ורופא בכיר במערך. "הגיל החציוני הוא בשנות ה-60. זאת מחלה נדירה, לא שכיחה בתוך קבוצת מחלות הלימפומה שאנחנו מכירים".
MCL היא למעשה תת-סוג של לימפומה שאינה הודג'קין, המתפתחת מתאי B במערכת החיסון. בגוף שלנו קיימות בלוטות לימפה שמפוזרות באזורים שונים, ובהן נמצאים לימפוציטים, תאים שתפקידם להפעיל את מערכת החיסון ולהגן על הגוף מפני גורמים זרים. "כדי שתתפתח לימפומה צריכים לקרות מספר אירועים של מוטציות, שינויים גנטיים, בתא לימפוציט אחד", מסביר ד"ר הורוביץ. "ואז הוא הופך להיות תא ממאיר, כלומר מתחיל להכפיל את עצמו ללא בקרה".
MCL מהווה כ-7%-5% מכלל מקרי הלימפומה שאינה הודג'קין, שכיחה יותר בגברים, ובמקרים רבים מאובחנת רק לאחר שהתפשטה מעבר לבלוטות הלימפה. בישראל מדובר בעשרות מטופלים חדשים בשנה בלבד, מה שמחדד את הצורך באבחון וטיפול על ידי צוותים שמכירים היטב את התחום.
הסימנים שלא תמיד כואבים
אחת הסיבות לכך שמטופלים רבים מגיעים לאבחון בשלב מתקדם היא שהמחלה לא תמיד מאותתת מיד. בניגוד למחלות שבהן כאב או שינוי חד בתפקוד שולחים את האדם במהירות לרופא, כאן התמונה יכולה להיות עמומה יותר.
"הסימנים שצריכים להדליק נורה אדומה הם חום ממושך ללא הסבר אחר למשך שבועיים או שלושה, ירידה במשקל, כלומר כ-10% ממשקל הגוף בתוך שישה חודשים, והזעות לילה", אומר ד"ר הורוביץ. והוא מדגיש שלא מדובר בהזעה קלה. "הזעות לילה זה להתעורר שטוף זיעה, להחליף בגדים, מצעים".
סימן נוסף הוא הגדלה של בלוטות לימפה, לרוב בצוואר, בבתי השחי או במפשעות. "לפעמים אדם יכול להרגיש שבלוטה גדלה", אומר ד"ר הורוביץ. "לפעמים הוא לא מרגיש והיא מתגלה בהיסח הדעת, למשל כשהוא נוגע בצוואר". הבעיה היא שהבלוטות לא תמיד כואבות, ולא תמיד ממוקמות באזור שמפריע לתפקוד. "הבלוטות עלולות לגדול בהדרגה, ולא מיד ניתן להרגיש זאת", הוא מסביר. "לכן צריכה להתפתח מסת מחלה מספיק גדולה כדי שהאדם יהיה סימפטומטי, כלומר ירגיש את המחלה ויסבול ממנה".
האבחון נעשה לרוב באמצעות ביופסיה של בלוטת לימפה, לצד בדיקות דם, הדמיה כמו CT או PET- CT, ולעיתים בדיקת מח עצם ובדיקות מולקולריות. אלה מאפשרות לא רק לאשר את האבחנה, אלא גם להבין עד כמה המחלה אגרסיבית ומהו הטיפול המתאים ביותר.
מטיפול אגרסיבי לטיפול מותאם אישית
בעבר, מסביר ד"ר הורוביץ, הגישה המרכזית לטיפול ב-MCL הייתה אינטנסיבית מאוד. "הרעיון ההיסטורי היה לתת טיפול אינטנסיבי למחלה. העיקרון היה להכות כמה שיותר חזק כדי להגיע לתגובה עמוקה", הוא אומר. בתחילת שנות ה-2000 התבססה גישה שכללה במקרים רבים השתלה עצמית, טיפול אגרסיבי שכרוך בכמויות גדולות מאוד של כימותרפיה.
אבל לא כל מטופל מתאים לטיפול כזה. "השאלה הראשונה שהיית צריך לענות עליה הייתה האם האדם מתאים להשתלה עצמית או לא", אומר ד"ר הורוביץ. "זו שאלה תלוית גיל ומחלות רקע. אם אתה בן 65 וחוץ מזה בריא, אז אפשר לשקול זאת בחיוב. אבל אם החולה בן 60 או 55 ויש לו מחלת לב, אי ספיקת לב או מחלות רקע אחרות, אז לא בהכרח הוא מתאים להשתלה וצריך להתאים לו טיפול פחות אינטנסיבי".
כאן נכנס המושג טיפול מותאם אישית. בעבר הוא התייחס בעיקר לגיל המטופל, מצבו הכללי ומחלות הרקע שלו. היום, התמונה מורכבת ומדויקת יותר. "יש לנו כלים להעריך את חומרת המחלה וגם כלים גנטיים", מסביר ד"ר הורוביץ. "אנחנו יכולים להסתכל על הצורה של התאים. ישנם תאים שנראים תחת המיקרוסקופ ממאירים יותר או שקצב ההתרבות שלהם גבוה יותר, ולכן נחשבים למחלה יותר אגרסיבית".
אחד הסמנים החשובים הוא הגן TP53. "התפקיד של הגן הוא לעצור חלוקת תאים עם נזק ל-DNA, מאפיין של תאי סרטן, לאפשר תיקון או להוביל למוות תאי מתוכנן", מסביר ד"ר הורוביץ. "ברגע שהגן הזה פגוע או לא קיים, זה אומר שהמחלה תהיה מאוד אגרסיבית. היום אנחנו יודעים שחולים שיש להם את החוסר או הפגם הגנטי הזה עלולים להגיב פחות לטיפול כימותרפי".
המשמעות היא דרמטית - גם כאשר המטופל במצב תפקודי טוב יחסית לא תמיד נכון לחשוף אותו לטיפול אגרסיבי. "אם לחולה יש ביטוי של המוטציה הגנטית הזאת, גם אם הוא במצב תפקודי טוב מאוד, אין טעם לחשוף אותו לכל כך הרבה כימותרפיה", אומר ד"ר הורוביץ. "אנחנו ננסה להתאים עבורו טיפולים חדשים יותר, מותאמים יותר, למחלה שלו".
החידוש: מעכבי BTK כבר מהתחלה
אחת ההתפתחויות המרכזיות בטיפול ב-MCL היא כניסתם של מעכבי BTK, משפחת תרופות ביולוגיות ממוקדות. בניגוד לכימותרפיה, שפוגעת בתאים שמתחלקים במהירות אך אינה סלקטיבית, הטיפולים החדשים מכוונים למנגנונים שתאי הסרטן תלויים בהם.
"כימותרפיה יודעת לעצור את ההכפלה של תא סרטן, אבל היא לא סלקטיבית", אומר ד"ר הורוביץ. "כמו שהיא תפגע בתא סרטן שמכפיל את עצמו מהר, היא עלולה לפגוע גם בתאים אחרים בגוף שמכפילים את עצמם מהר. וזה החיסרון הגדול שלה".
מעכבי BTK פועלים אחרת. "זו משפחה של תרופות שמעכבת מנגנון ספציפי שתא הסרטן תלוי בו", הוא מסביר. "יש אנזים שנקרא ברוטון טירוזין קינאז, או BTK, שתא הלימפומה תלוי בו כדי לשגשג ולהתפתח. ברגע שעיכבת את האנזים הזה, עצרת את השגשוג וההכפלה של תא הסרטן".
לדבריו, החידוש המשמעותי הוא שהטיפולים הללו אינם שמורים עוד רק לשלבים מתקדמים יותר. "ההתקדמות בשנים האחרונות היא שמעכבי BTK נכנסו ומאושרים במדינת ישראל בסל הבריאות, החל מהשנה, לטיפול בקו הראשון", הוא אומר. "אנחנו יכולים להשתמש בהם מהתחלה".
המשמעות עבור מטופלים יכולה להיות הפחתה משמעותית בעומס הטיפולי. "בחלק מהמטופלים הצעירים, שעד היום היה מקובל לתת להם טיפול כימותרפי וביולוגי אגרסיבי כולל השתלה עצמית (החזרה של תאי גזע שנאספו מהמטופל לאחר טיפול כימותרפי אינטנסיבי), ניתן לשלב טיפול בעכבי BTK, ובשל כך לוותר על המרכיב של ההשתלה העצמית", אומר ד"ר הורוביץ. "זה אומר לחסוך להם המון כימותרפיה".
גם במטופלים מבוגרים יותר חל שינוי. "באוכלוסיות מסוימות יש צורך בשילוב של טיפול ביולוגי", הוא מוסיף. "למשל חולים שיש להם פגיעה ב-TP53, חייבים לקבל גם את מעכבי ה-BTK ואולי גם תרופות סלקטיביות אחרות, אין טעם לתת להם טיפול כימותרפי אגרסיבי במינונים גבוהים.
ועדיין, חשוב לזכור שמדובר במחלה שדורשת מעקב רציף ולעיתים גם קווי טיפול נוספים בהמשך. "זו מחלה שיכולה לחזור", מזכיר ד"ר הורוביץ. "אבל ההתקדמות האמיתית היום היא בכך שאנחנו יכולים להתחיל מוקדם יותר עם טיפולים ממוקדים יותר, להפחית חשיפה מיותרת לכימותרפיה, ולהתאים את הטיפול טוב יותר לאדם שיושב מולנו".
*שירות לציבור בחסות אסטרהזניקה וללא מעורבות בתכנים. למידע נוסף יש לפנות לרופא/ה מטפל/ת