בכל בוקר, קצת אחרי השעה תשע, גינת דובנוב התל אביבית מתחילה להתעורר. לא מדובר בעוד חוג עירוני או פעילות של מתנ"ס. אין כאן תקציב גדול, צוות הפקה או מבנה מפואר. כמה כיסאות פלסטיק נפתחים בזה אחר זה, מנגבים את אבק הלילה, תרמוס קפה או תה עובר בין הידיים, כמה עוגיות ובתוך דקות מתחילים להגיע עוד ועוד אנשים - רובם בני 70, 80 ו-90 והכל התחיל ממודעה שתלה ענר אטר, אלמן בן 83 שרק חיפש מישהו לשבת איתו בגינה.
אחד מגיע עם הליכון. אחרת עם תיק קטן ומחברת. זוג שכנים יורדים יחד מהבניין הסמוך. עוד אישה מתיישבת, מניחה יד על כתפו של חבר ותיק ושואלת אם הצליח לישון הלילה. כך מתחיל עוד יום ב"בא-לגן"- מיזם שהקים אטר, ושיחגוג ב-4.6 שלוש שנים מאז החל אותו בהפנינג גדול בגינה.
"אני לא מספק תרבות. כולם חושבים שזה עוד מועדון או הרצאה לגיל השלישי. אבל זה בכלל לא הסיפור", מסביר אטר בהתלהבות מדבקת. "אני מקים פה קהילה, הקמתי פה קהילה מתקן. אנשים שפעם לא ידעו מי גר מולם, היום מזמינים אחד את השני הביתה, מתקשרים, דואגים אחד לשני. זה ההבדל בין לחזור מהרצאה לבד הביתה, לבין לדעת שמישהו מחכה לך".
"אתה סוגר את הדלת בערב ובסוף אין אף אחד בבית"
אטר לא אוהב להשתמש במילה "דיכאון". הוא מתקן מיד כשהיא עולה בשיחה. אבל כשהוא מתאר את החודשים שאחרי מות רעייתו בדצמבר 2022, קשה להתעלם מהחלל שנפער. "אני זוכר את התאריך בדיוק, פתאום אתה נשאר לבד. יש לי ילדים נהדרים, משפחה טובה, נכדים, אהבה רבה מהם, אבל כולם עסוקים בחיים שלהם. אתה סוגר את הדלת בערב ובסוף אין אף אחד בבית".
לדבריו, לקח לו כמה חודשים להבין את עומק הבדידות. "אתה קם בבוקר ושואל: מה אני עושה היום? למה אני קם בכלל? אין לך עם מי לחלוק את הדברים הכי פשוטים. לספר שראית משהו מעניין, שכואב לך משהו, שסתם עבר עליך יום מוזר. זה נשמע קטן, אבל זה החיים עצמם. אחרי כחמישה חודשים החליט לעשות מעשה. בלי תקציב, בלי עמותה, בלי תוכנית מסודרת. הוא הדפיס פלייארים, תלה על העץ, פנה לשכנים והתחיל להזמין אנשים לגינה הציבורית.
"בהתחלה חיכיתי שמישהו בעירייה ירים את הכפפה", הוא מספר. "שיעזרו לי להדפיס, שיגידו בוא נעשה משהו. ואז הבנתי שאם אני מחכה - זה לא יקרה. אז פשוט התחלתי". מה שנולד כמפגש קטן בין כמה שכנים בקרבת הגינה, הפך בתוך שלוש שנים לקהילה של עשרות ואף מאות אנשים. בקבוצת הוואטסאפ של "בא-לגן" חברים כבר כ-200 משתתפים, ובכל מפגש מגיעים בין 40-60 איש כמעט כל מפגש, תלוי נושא. הפעילות עצמה נראית כמעט מקרית: הרצאות, שיחות, טיולים, מפגשים, קפה בגינה, ביקורים בבתים, ערבי ספרות או מוזיקה. אבל אטר מתעקש שהלב של המיזם נמצא במקום אחר לגמרי.
"כשאתה הולך למרכז תרבות, אתה מתלבש יפה, נוסע באוטובוס, יושב בהרצאה וחוזר לבד הביתה", הוא אומר. "פה אתה פוגש אנשים בבוקר, יודע שתראה אותם גם אחר הצהריים בגינה. אתה יכול להרים טלפון ולהגיד: חבר'ה, אני בגינה, מי בא? ואז רותי יורדת, ומשה מגיע, ופתאום אתה כבר לא לבד".
לדבריו, רוב המרצים מגיעים בהתנדבות מלאה. ניצולי שואה, אנשי אקדמיה, לוחמים, סופרים ותושבים מהשכונה שמבקשים פשוט לספר את סיפור חייהם. "יש במדינה הזאת ציבור נהדר שרוצה לשתף", הוא אומר. "אנשים רוצים לספר מה עברו, מה הם חוו, מה המשפחה שלהם עברה בשואה או במלחמות ישראל. ואנחנו נותנים להם במה. אבל הדבר החשוב באמת הוא לא ההרצאה - אלא מה שקורה אחריה".
"המלחמה חידדה את הבדידות"
המלחמה, לדבריו, רק חידדה עד כמה הבדידות בגיל המבוגר היא פצצה מתקתקת. "כולם מדברים על 'כל ישראל אחים', אבל בסוף הרבה אנשים יושבים לבד בבית", הוא אומר. "דווקא בזמן מלחמה, כשהנכדים בצבא והחדשות לא מפסיקות, הבדידות נהיית קשה יותר. עם מי תחלוק את הפחד? את הדאגה?"
במהלך ימי הלחימה, כשהתקבלו הנחיות לא להתכנס, חברי "בא-לגן" עברו למקלט ציבורי סמוך. "אמרתי: אנחנו כן מתכנסים, רק במקום בטוח יותר. יום אחד הפסדנו עד שהתארגנו מחדש. לא יכולתי להשאיר אנשים לבד בבית".
הוא מדבר בכאב גם על "המגפה השקטה", כפי שהוא מכנה אותה קשישים שמתים לבדם בדירותיהם ומתגלה הדבר רק ימים לאחר מכן. "אנחנו רואים את זה יותר ויותר", הוא אומר. "ואז כולם מזדעזעים. אבל הבדידות מתחילה הרבה לפני המוות. היא מתחילה בזה שאין מי שידפוק בדלת, שאין עם מי לדבר, שאין סיבה לצאת מהבית".
החזון של אטר כבר מזמן חורג מהגינה שבה התחיל הכול. היום הוא מסתובב בין אוניברסיטאות, כנסים ומשרדי ממשלה, מנסה לשכנע רשויות מקומיות לאמץ את המודל. הפתרון שהוא מציע פשוט באופן כמעט מקומם. "אני לא מבקש מיליונים", הוא אומר. "אני מבקש פינת שיח. מקום קטן, מוצל, נעים, עם כמה כיסאות. לילדים יש גינות משחקים. לכלבים יש גינות כלבים. אז למה לאנשים בני 80 אין מקום שמיועד להם?".
לדבריו, דווקא הפשטות היא סוד ההצלחה. "לא צריך מבנה מפואר. לא צריך מערכת ענקית. צריך מקום, מבנה שיח, עם גג שמזמין אנשים לשבת אחד מול השני ולדבר". הוא גם מציע למנות "גרונטולוג עירוני" בכל עיר גדולה, איש מקצוע שיבחן את המרחב הציבורי דרך עיניהם של המבוגרים. "תסתכל על הספסלים בעיר", הוא אומר. "שמים ספסל ועוד ספסל ואף אחד לא יושב. למה? כי לא חשבו איך אנשים באמת נפגשים. שים שני כיסאות אחד מול השני ותראה איך נוצרת שיחה".
"בדידות היא ממש התוויה להפניה לעובדת סוציאלית בקופת חולים", אומרת מירב בן פורת חביב, מנהלת השירות הסוציאלי ב-כללית מחוז ירושלים. "אם רופא משפחה נתקל במטופל שמתמודד עם בדידות, מבחינתנו יש מקום להתערבות מקצועית, כי אנחנו מבינים שלבדידות יש השפעה ישירה גם על בריאות הגוף וגם על בריאות הנפש".
"בגיל השלישי אנחנו רואים איך המעגלים החברתיים הולכים ומצטמצמים. לפעמים זה קורה באופן טבעי, לפעמים בעקבות אובדן, מחלות, מעברים או פשוט כי אנשים סביבך מתחילים לעזוב את העולם. גם בני המשפחה כבר לא תמיד גרים קרוב כמו פעם". בן פורת חביב מתארת כיצד הבדידות מחלחלת לכל תחומי החיים. "אנחנו רואים ירידה בריאותית, ירידה במצב הרוח, ולעיתים גם פגיעה קוגניטיבית ותפקודית. אדם בודד עלול להסתגר, להפסיק לצאת מהבית, להזניח את עצמו. לכן התפקיד שלנו הוא לנסות לבנות מחדש מעגלי תמיכה".
לדבריה, ההתערבות מתחילה לעיתים בדברים הקטנים ביותר. "אנחנו מעודדים אנשים לקום בבוקר, להתלבש, לצאת מהבית. אפילו להגיד 'בוקר טוב' למוכר במכולת זה כבר מגע אנושי משמעותי. קשרים חברתיים צריך ממש לתחזק- לקבוע ביומן קפה עם חבר, להצטרף לחוג, למועדון חברתי או להתנדבות".
היא מספרת כי לעיתים עצם הכנסת אדם נוסף הביתה, יכולה לשנות מציאות שלמה. "גם מטפלת שמגיעה לעזור בבית, או מתנדב שמגיע לבקר, שוברים את הבדידות. היום יש עמותות, מתנדבי שירות לאומי ומתנדבים של ביטוח לאומי שמגיעים לבתים. אנחנו מנסים להבין יחד עם המטופל איך מרחיבים מחדש את מעגלי התמיכה שלו".
לדבריה, בשנים האחרונות יש שינוי גם ברמת המודעות הציבורית והמדינית. "בעולם המחקר יודעים כבר שנים שבדידות היא גורם משמעותי שפוגע ברווחה הנפשית ובבריאות הגופנית, אבל היום גם קובעי מדיניות מתחילים לדבר על זה יותר. פעם הסתכלו על בדידות כבעיה של הגיל השלישי בלבד, אבל היום אנחנו רואים שגם צעירים סובלים ממנה. יש תחושה מזויפת של ביחד. אתה ברשתות, מדבר עם אנשים, אבל זה לא באמת קשר אנושי מלא. אנחנו עדיין צריכים את המפגש האמיתי, את המבטים, את הנוכחות האנושית".
לשאלה אילו סימני אזהרה צריכים להדליק נורה אדומה אצל בני משפחה, היא מסבירה שאין "רשימת סימפטומים" אחת, אבל יש דפוסים שחוזרים על עצמם. "כשאדם מפסיק לצאת מהבית, מצמצם קשרים, מפסיק ליזום שיחות או מפגשים, מאבד עניין, אלו דברים שצריך לשים לב אליהם. לא תמיד רואים את זה מיד, כי הרבה אנשים מנסים להסתיר את תחושת הבדידות".
הקורונה הייתה עבור אנשים מסוימים כמעט גזר דין מוות מבחינה חברתית. ואז הגיעה המלחמה. בזמן מלחמות אנשים מתכנסים יותר בבית, רמות החרדה עולות, ופחות נפגשים. בכל משבר כזה מי שנפגעים הכי הרבה הם החוליות החלשות - קשישים, חולים ואנשים שכבר היו במצוקה חברתית עוד קודם".
ולמרות הכול, היא אומרת שיש גם תקווה. "אם רוצים, אפשר למצוא היום שפע של מסגרות - חוגים, פעילויות פנאי, התנדבויות ומועדונים חברתיים. בכל רשות מקומית יש רכזי מתנדבים ואפשר לפנות גם למשרד לשוויון חברתי לקבלת הכוונה. והכי חשוב - לא להישאר לבד עם התחושות האלה. אם מרגישים שהבדידות משתלטת, צריך לפנות לעזרה מקצועית".
"לפני בא-לגן כמעט לא הכרתי אף אחד"
"נהפכנו לשכונה", אומרת מרים, בת 79, שעלתה מדרום אפריקה וגרה בתל אביב מאז שנות ה-70. "אני יוצאת מהבית ופוגשת אנשים מהקבוצה בסופר, ברחוב, בכל מקום. לפני כן כמעט לא הכרתי אף אחד".
אחת מהמשתתפות היא מרים, בת 79, שעלתה מדרום אפריקה וגרה בתל אביב מאז שנות ה-70 שהצטרפה ל-בָּא-לגן כמעט במקרה. "עברתי כאן בגינה בדרך למשהו, וחברה פתאום קראה לי: 'בואי, בואי'. ראיתי קבוצה של אנשים ושאלתי מה זה. מאז אני כאן כבר שנתיים וחצי. זה כמו שכונה של פעם", היא מספרת בחיוך. "כמו כשהיינו ילדים ויורדים למטה לשחק. רק שעכשיו אנחנו בני 70, 80 ו-90".
לדבריה, הסוד הגדול של המקום הוא דווקא הפשטות. "לא באים כל יום. לכל אחד יש את החיים שלו. אבל אתה יודע שיש לך לאן לבוא. שיש מי שמכיר אותך ואם תבוא לגינה תמיד יהיה כאן מישהו". מרים נחשבת ליועצת והעוזרת הכל יכולה של ענר, כך הוא מכנה אותה. בכל שבוע נבנית תוכנית חדשה. חברי הקבוצה עצמם מגייסים מרצים, מארגנים פעילויות ומציעים רעיונות. "אנחנו קובעים לעצמנו את סדר היום. אחת מעבירה שיעורי פוטותרפיה, אחרת מארגנת משחקי זיכרון, ויש גם קבוצת קלפים קטנה שמתארחת כל שבוע בבית אחר. "כל אחד מגיע עם משהו", מספרת. "יש אחת שפשוט דיברה בלי סוף על החיים שלה, אז שאלתי אותה: למה שלא תספרי לנו את סיפור החיים שלך? והיא ממש שמחה. הרבה אנשים רק מחפשים שישמעו אותם".
בין המרצים גם אנשים עם סיפורי חיים יוצאי דופן. "יש אצלנו פרופסור בן 85, שהיה מנכ"ל מפעלי ים המלח. הוא כבר נתן עשר הרצאות על זיהום אוויר, גז ונפט. הוא מבקש לבוא. הוא פשוט רוצה לחלוק את הידע שלו. בשנה האחרונה איבדנו גם כמה חברות. פתאום הכיסא ריק. אבל יש תמיכה. המשפחות מספרות כמה הקבוצה הזאת נתנה להן כוח".
"הערבות שנוצרת כאן היא מדהימה", מספרת מרים. "הייתה אצלנו אישה חדשה מצרפת, שבעלה נכה. היא לא ידעה איך להסתדר עם כל מיני דברים, ומיד אנשים אמרו: 'אנחנו נעזור'. זה קורה פה כל הזמן". יש הרבה אנשים שנשארים בבית ולא באים. אני מנסה לשכנע אותם, אבל זה לא פשוט, עם זאת מה האלטרנטיבה? לשבת לבד בבית? כמה אפשר לשבת מול החדשות? פה לפחות אתה חי".
זיוה הגיעה ל"בא לגן" אחרי שבר ואובדן גדול בחייה האישיים. במשך 66 שנה חיה לצד בן זוגה עד שנפטר. "היו לי חיים מעניינים מאוד. סבבתי עולם, ראיתי עולם, ראיתי אנשים. ואז פתאום הכול נשבר. הכול קדר", היא מספרת.
בימי השבעה שמעה זיוה לראשונה על היוזמה השכונתית. "אמרו לי שזה יתאים לי. בהתחלה הלכתי ברחוב קילומטרים ובכיתי. אחר כך התחלתי לבוא, ופתאום ראיתי אנשים שחיממו אותי וחיבקו אותי. כאן יש עזרה הדדית מופתית. כל אחת מביאה משהו מהבית, כל אחת מספרת על עצמה, ולאט לאט נוצרים קשרים".
בארגז הכלים של החברה בישראל יש המון דברים לגיל השלישי: בתי אבות, מועדונים, הרצאות, פעילויות ספורט. אבל רובם בתשלום, בזמן קצוב, עם הרשמה ושיוך למסגרת. כאן זה אחרת. הפעילות של 'בא-לגן' היא בלי תשלום, בלי רישום נוכחות, בלי שיוך לגוף כלשהו. הכול מבוסס על קשרים בין אנשים שגרים בשכונה". ההבדל, היא מסבירה, הוא לא בתוכן אלא בתחושת השייכות. "אתה יכול ללכת להרצאה, לשלם כסף, לשבת שעה וחצי, להגיד תודה וללכת הביתה. לא הכרת אף אחד. לא דיברת עם אף אחד. כאן יש שיח. יש אינטראקציה. אנשים באים גם כשאין פעילות, כי הם התרגלו לבוא לגן. אין מצב שאבוא לגינה ולא אפגוש מישהו".
זיוה מדברת על המקום כמעט במונחים של הצלה. "גם הקיוסק ליד הגן מציל חיים. צריך להבין, כולנו מזדקנים. בין האנשים כאן תמצא חתני פרס ישראל, מרצים לשעבר באקדמיה, מהנדסים, עורכי דין, מורים ועובדים מכל הסוגים. אנשים שחיו חיים מלאים, ניהלו, לימדו, יצרו. ובסוף כולם זקוקים לאותו דבר פשוט: חברה אנושית".
גם פליקס ליברמן, בן 77, לא תכנן למצוא את עצמו בבוקר אחד יושב בפארק תל אביבי ומתרגל טאי־צ'י עם אנשים שהפכו כמעט למשפחה. הוא הגיע ל"בא-לגן" במקרה, בעקבות חברים מצרפת שהכירו את המיזם. "הם הזמינו אותי לבוא", הוא מספר בחיוך שקט. ואחר כך פשוט נשארתי". מאחורי המבט הרגוע שלו מסתתר עומס חיים לא קטן. "הלחץ הוא אדיר", הוא מודה. "המצב היום בישראל, אנשים יוצאים ממלחמה, יש פחדים, חוסר ודאות". דווקא בתוך המציאות הקשה השעה הקבועה בפארק הפכה לעוגן. "לבוא לפה, לנתק קצת את המחשבות, זה טוב מאוד. זה רילקס".
פליקס, שמתחיל את יומו בפעילות בפארק ומשם ממשיך לעבודתו כמתווך, מתאר פילוסופיית חיים פשוטה שמלווה אותו שנים: "המטרה שלי בחיים היא כמה אני יכול לתת יותר מאשר לקבל, זה חלק מהריפוי. מבין כל הפעילויות, דווקא הטאי-צ'י הוא זה שתפס אותו במיוחד. "אני מאוד אוהב את זה", הוא מספר. "זה עוזר להתמודד עם הלחץ".
לצדו נמצאת דבורה, שעלתה גם היא מצרפת. היא הגיעה למקום דרך חברים, לפני כשנה. "רציתי לעשות משהו, להכיר אנשים", מספרת. מאז, היוגה, המפגשים והחברים הפכו לחלק מהשגרה שלה. "המיקום חשוב", זה אחרת ממרכז קהילתי. יש משהו באוויר הפתוח, בפארק, שמרגיע". גם בתקופות הקשות של המלחמה, כשהאזעקות והחרדות הפכו לחלק מהיום־יום, הפעילות לא נעצרה. "המשכנו גם במקלט", היא מספרת. "זה נתן תחושה של המשכיות. לצאת קצת מהמחשבות, לפגוש אנשים, לדבר".
"מגיעים אלינו הרבה אנשים, אבל הקהל שאני באמת מחפש הוא אלה שלא באים", הוא אומר. "אלה שיושבים בבית לבד, שלא מעזים לצאת, שחושבים שכבר מאוחר מדי בשבילם", מציין אטר. בכל פעם שהוא רואה אדם מבוגר עובר ליד הגינה, הוא עוצר אותו ושואל שמעת על בא-לגן? הוא לוקח מספרי טלפון, מצרף לקבוצות וואטסאפ ומסביר. ככה זה גדל. "אני לא מבקש הרבה יותר תמיכה מהעירייה, ושהפרויקט שלי ימשיך להתרחב ברחבי הארץ, אנחנו עכשיו בודקים אפשרויות להרחיבו בעוד ערים. אבל צריך אדם אחד שייקח אחריות. "אני מפחד", הוא מודה. "אם אני לא אעשה את זה, אני אפול לבדידות. זה מה שמחזיק אותי. העשייה הזאת מצילה גם אותי".