"קרן אור של אנושיות": האח שמלווה ברגישות אנשים אל מותם

היום (שלישי) יצויין ברחבי העולם שבוע האחים והאחיות. בין עשרות אלפי אנשי צוות בישראל, בלט שמו של דוד ליפשיץ, שנבחר למצטיין נשיא המדינה לשנת 2026. ליפשיץ, נשוי ואב לשתיים, מתגורר בראשל"צ, מכהן כבר 11 שנים כאח במחוז דרום של מאוחדת.

בשנתיים האחרונות הוא ממלא את אחד התפקידים המורכבים והרגישים ביותר במערכת הבריאות: אח מומחה בטיפול תומך (פליאציה) והוספיס בית. בעבודה שדורשת זמינות של עשרים וארבע שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, ליפשיץ הוא העוגן עבור משפחות ברגעים החשוכים ביותר שלהן. עבור הציבור הרחב המונח 'הוספיס' עשוי לעורר פחד, אך עבורו מדובר בזמן של חסד.

המסע של דוד ליפשיץ אל עולם האחיוּת התחיל כמעט במקרה, לאחר שירותו הצבאי, חבר סיפר לו על הלימודים האקדמיים בתחום. אחרי שלמד תואר ראשון ובמשך שנים פעל במערך הבקרה והקשר, לפני שש שנים נחשף לשירות הוספיס הבית והרגיש שמצא את ייעודו.

"התחברתי לתחום הזה והרגשתי סיפוק אדיר מהעבודה", הוא משתף בהתרגשות, "זה התבטא בפידבקים שקיבלתי ממשפחות וראיתי שזה המקום שבו אני רוצה להתמקצע". ליפשיץ עבר הכשרה אינטנסיבית כמרכז מומחיות בטיפול תומך בבית החולים 'איכילוב' והצטרף לצוות הפנים של הוספיס בית במאוחדת מחוז דרום, כשהמומחיות שלו מאפשרת לו אוטונומיה מקצועית בטיפול בחולים. כשאח מומחה נכנס לתמונה, הוא לא מביא עימו רק ידע רפואי קליני מעמיק, אלא תפיסה שלמה של שיפור איכות החיים עבור חולים סופניים.

"העבודה בהוספיס בית מחייבת זמינות מלאה, לעיתים גם באמצע הלילה או בחגים. כשבן אדם נמצא במצוקה, לא משנה מה השעה ביום, אנחנו מרגישים מחויבות ובאים כדי לעזור", מסביר ליפשיץ את הטוטאליות של התפקיד. "מהות העבודה שלנו היא להפסיק את הסבל של האנשים ולהקל עליהם".

בתיק הטיפולים שלו אפשר למצוא את המכשור הרפואי הסטנדרטי כמו מד לחץ דם וסטטוסקופ, אבל לדבריו הציוד החשוב באמת נמצא במקום אחר, "בתיק הטיפולים אני נושא איתי ציוד, ובלב אני מביא עימי אמפתיה, חוש הומור, סבלנות, תקווה, הקשבה וחמלה".

האמפתיה הזו היא שמלווה אותו כשהוא דופק על דלת של משפחה חדשה בפעם הראשונה ומשתמש במשפט פשוט ומחייב: "אשתדל לתת את כל כולי למען המטופל ומשפחתו".

אחת המשימות המורכבות של ליפשיץ היא הגישור בתוך המשפחה. הוא נזכר במקרה של מטופלת שנפטרה לא מזמן, שבני המשפחה היו חלוקים בשאלה האם להשאירה בביתה או להעבירה לבית החולים. "הייתה שם עבודה קשה כדי להסביר ולהדריך אותם ולגשר בין הפערים", הוא משחזר. "בסופו של דבר היא נשארה בבית תחת הטיפול שלנו ונפטרה במיטה שלה, בלי סבל, בחיבוק משפחתי. גם בני משפחה וקרובים שפחדו בהתחלה, הודו לנו על שעזרנו להם לקבל את ההחלטה הזאת ולהבין שזה היה לתת לה את הכבוד האחרון שמגיע לה".

הוא מספר כי הוא מוצא השראה גם במטופלים שלו, כמו מורה צעירה למדיטציה בשנות החמישים לחייה, שהתמודדה עם מחלה קשה והראתה לו את כוחה של הרפואה האינטגרטיבית. "היא מקור לכוח והשראה בשבילי, והבנה שיש חוץ מהרפואה הקונבנציונלית הרבה טכניקות יעילות שיכולות לעבוד נהדר יחד".

המעבר מהליווי המטלטל בבתי המטופלים אל ארוחת הערב השלווה עם אשתו דינה ובנותיו, אדל ודניאל, אינו פשוט. ליפשיץ מודה שקשה מאוד לנתק מגע ושהטלפונים מהמשפחות מגיעים בכל שעה, אך הוא בוחר להתמקד בטוב. "מתוך כל קשת הרגשות אני בוחר להשאיר לעצמי משהו חיובי שעוזר לי להמשיך לחיות. לפעמים זו תקווה, לפעמים הסיפוק מזה שהצלחנו לאזן תסמין או להקל על הכאב. זה מה שנותן לי לרצות להמשיך לעזור לאנשים נוספים". המפגש היומיומי עם סוף החיים לימד אותו שיעור חשוב על החיים עצמם: "למדתי שצריך ליהנות כל יום כי לא יודעים מה יהיה מחר. לראות את חצי הכוס המלאה, להיות אופטימיים למרות הבעיות ולעשות דברים טובים לאחרים".

רגע השיא בקריירה שלו הגיע בשיחת טלפון מפתיעה ממשרד הבריאות. "בהתחלה אמרו לי שיש בשורה והשיחה התנתקה", הוא צוחק, "התחלתי לדאוג שאולי עשיתי משהו לא בסדר, אבל כשחזרו אליי ואמרו שנבחרתי לקבל את אות הנשיא זו הייתה הפתעה נעימה וגדולה". הוא מקדיש את אות ההוקרה היוקרתי למשפחתו שתמכה בו לאורך כל הדרך, להוריו, לאשתו ולבנותיו.

בנימוקי הוועדה לבחירת המצטיינים נכתב כי: "דוד ליפשיץ מהווה דוגמה מובהקת לאח מקצועי, אמפתי ומסור ששירותו משלב מצוינות קלינית, לב רחב ושליחות אמיתית. בעבודתו היום־יומית הוא נוגע בליבם של מטופלים ומשפחות, מונע סבל, מפחית כאב ומאפשר פרידה מכובדת ושלווה - ערך שאין ממנו נעלה יותר. עשייתו מהווה קרן אור איתן של אנושיות, מקצועיות ותקווה במערכת הבריאות בישראל".

לדבריו, ההוקרה האישית היא גם הזדמנות להאיר סוגיה מהותית עבור כלל העוסקים במקצוע. "לצד ההתקדמות בשטח, הגיע הזמן להכיר באחיוּת כפרופסיה עצמאית המעוגנת בחוק", הוא אומר. "הענקת סמכויות רחבות יותר לאחים ולאחיות, כפי שנהוג במדינות מערביות, תחזק את המערכת כולה ותאפשר לנו להעניק טיפול מקצועי, מתקדם ואיכותי יותר".

הבחירה בליפשיץ למצטיין הנשיא היא אמירה חברתית על חשיבותה של החמלה במערכת הבריאות הציבורית. בעוד הטכנולוגיה מתקדמת, הוא מזכיר לנו שמה שחולה ובני משפחתו צריכים ברגעים הכי קשים זה פשוט בן אדם מכיל וקשוב שיהיה שם עבורם. כפי שילדיו מסבירים לחבריהם בגאווה: "אבא עוזר לאנשים עם מחלות קשות לחיות בלי סבל ולמות בכבוד". בתפקיד שבו הסוף ידוע מראש, ליפשיץ מצליח, בכל פעם מחדש, לייצר התחלה של נחמה.

שבוע האחים והאחיות הוא הזדמנות להאיר את חשיבותו של המקצוע, ודוד מדגיש כי כדי להצמיח דור נוסף של מובילים, נדרש לעודד יציאה מאזור הנוחות. לדבריו, על מערכת הבריאות לאפשר חשיפה לתחומים חדשים והתנסויות מגוונות בתוך המקצוע, כחלק מתהליך של פיתוח אישי והתקדמות מקצועית.
כשנשאל על המשאלה המקצועית הגדולה שלו לשנים הקרובות במאוחדת, הוא נשאר נאמן לדרך שמובילה אותו: "להמשיך לבנות ולפתח את שירות ההוספיס הביתי במאוחדת ברמה מקצועית גבוהה ובסטנדרטים בינלאומיים, תוך שמירה על כבוד האדם, אנושיות ואמפתיה".