זה אולי נשמע מוזר, אבל האף שלכם נמצא כל הזמן בתוך שדה הראייה - ובכל זאת, רוב הזמן אתם בכלל לא מבחינים בו. אז למה זה קורה? התשובה משלבת פיזיקה, ביולוגיה ובעיקר - את הדרך שבה המוח שלנו מפרש את המציאות.
מבחינה פיזית, האף נמצא קרוב מאוד לעיניים - קרוב מדי. העדשה של העין האנושית לא מסוגלת להתמקד בעצמים שנמצאים במרחק כל כך קצר, ולכן האף מופיע למעשה כאזור מטושטש ולא חד.
המשמעות היא שגם אם היינו "רואים" אותו, הוא לא היה נראה ברור במיוחד, ולכן המוח פשוט לא נותן לו חשיבות.
שתי עיניים - תמונה אחת
כאן נכנסת תופעה מעניינת שנקראת Binocular transparency (שקיפות דו־עינית). כל עין "רואה" את האף מזווית מעט שונה, אך המוח משלב את שתי התמונות לכדי תמונה אחת רציפה - ומעלים את האף מהמודעות. במילים אחרות: המוח "רואה דרך" האף, במקום להתייחס אליו כמכשול.
אבל הסיבה העיקרית היא בכלל קוגניטיבית. המוח שלנו מסנן מידע לא רלוונטי כדי לא להציף אותנו בגירויים.
אם היינו מודעים לכל דבר כל הזמן - נשימות, מצמוצים, דפיקות לב ואפילו מסגרות המשקפיים - היינו מתקשים לתפקד. לכן המוח מתעדף מידע חשוב: תנועה, סכנות, שינויים בסביבה. האף, שנמצא תמיד באותו מקום ולא מהווה איום, פשוט "יורד מהרדאר".
זה קורה גם עם דברים אחרים. התופעה הזו לא ייחודית לאף. למשל:
אנחנו כמעט לא שמים לב למסגרת המשקפיים
איננו רואים את כלי הדם שבתוך העין
ואפילו "חור" קטן בשדה הראייה (הנקודה העיוורת) מושלם אוטומטית על ידי המוח
אז מה זה אומר על הראייה שלנו?
המסר המעניין ביותר הוא שהראייה שלנו אינה שיקוף מדויק של המציאות, אלא פרשנות.
המוח כל הזמן "מנחש" ומשלים מידע כדי ליצור תמונה ברורה, גם אם היא לא מדויקת לחלוטין.
השורה התחתונה
אנחנו כן רואים את האף שלנו - פשוט לא שמים לב אליו. וזה דווקא דבר טוב: בלי היכולת של המוח לסנן מידע מיותר, העולם היה נראה עמוס, מבלבל - ואפילו מתיש.