אם אתם בני 35, 40 או 50, כדאי שתדעו שהזיקנה שלכם נבנית ממש עכשיו, בכל החלטה קטנה שאתם מקבלים, בכל צעד שאתם עושים או לא עושים.
רובנו מתייחסים לזיקנה כמו לאירוע עתידי רחוק, משהו שמתחיל אחרי גיל 65, אולי אפילו 70. אבל האמת הפשוטה היא שהזיקנה שלנו נבנית ביומיום, בהרגלים, בהחלטות הקטנות, וגם במה שאנחנו דוחים שוב ושוב לשלב אחר בחיים.
השאלה האמיתית היא לא אם נזדקן, אלא איך נגיע לשם. יש נטייה לחשוב שאיכות החיים בגיל מבוגר תלויה בעיקר ברפואה מתקדמת או בגנטיקה אלא שבפועל, הגורמים המשפיעים ביותר הם דווקא הפשוטים והיום יומיים - תנועה, תזונה, שינה וקשרים אנושיים.
פעילות גופנית קבועה, גם אם זו הליכה של חצי שעה ביום, שומרת על מסת שריר על יציבות ועל עצמאות. חצי שעה הליכה ביום נשמעת כמו המלצה בנאלית, אבל בגיל 80 זו בדיוק ההבחנה בין אדם שיוצא לבד לסופר, לבין אדם שמחכה שמישהו ייקח אותו. תזונה מאוזנת ושמירה על משקל גוף תקין מפחיתות סיכון למחלות כרוניות כמו סוכרת, יתר לחץ דם ומחלות לב ושינה איכותית, שלעתים נדחקת לשוליים, היא תנאי לשמירה על תפקוד קוגניטיבי ועל בריאות נפשית לאורך זמן.
אבל הגוף הוא רק חלק מהעניין. גם המוח צריך תחזוקה. אנשים שממשיכים ללמוד, לקרוא, להתעניין ולרכוש מיומנויות חדשות באמצע החיים, מגיעים לגיל מבוגר עם גמישות מחשבתית טובה יותר. הידרדרות קוגניטיבית אינה גזירת גורל, לפחות לא במידה שנהוג לחשוב, ויש הרבה מה לעשות כדי לעכב אותה.
לצד זה, אחד מגורמי הסיכון הגדולים בזיקנה אינו לחץ דם אלא בדידות. אנשים שמפסיקים לתחזק קשרים באמצע החיים מגלים בגיל מבוגר שאין את מי להרים אליו טלפון. מערכות יחסים יציבות, חברויות, מפגשים קבועים ותחושת שייכות הם תשתית לחיים בריאים לא פחות מבדיקות רפואיות. מי שמגיע לגיל מבוגר עם רשת חברתית פעילה, מגיע עם חוסן, וזה לא קורה מעצמו- קשרים דורשים תחזוקה בדיוק כמו הגוף והמוח.
גם התחום הכלכלי והמשפטי נכנס לתמונה מוקדם משנדמה. רוב האנשים דוחים את העיסוק בדברים כמו ייפוי כוח מתמשך לשלב "כשנגיע לגשר". הבעיה היא שהגשר מגיע הרבה לפני שמוכנים אליו. תכנון פיננסי, בדיקת חסכונות והבנה של המצב הכלכלי הם חלק מההיערכות, אז עדיף להקדיש מחשבה להסדרת הנחיות רפואיות מקדימות מוקדם ממאוחר, אלה יאפשרו לכם לשמור על שליטה ובחירה גם במצבים עתידיים של תלות.
אבל מעבר לכל אלה, יש סוגייה אחת שמכריעה אולי יותר מהכל - משמעות. המשורר והסופר יהודה אטלס כתב באחד משיריו "אנחנו לא מתים מזקנה. גם לא ממחלות. אנחנו מתים מזה שאף אחד כבר לא צריך אותנו". המשפט הזה מתמצת את אחת הבעיות הנפוצות בזקנה. תחושת חוסר נחיצות והעדר משמעות, שיכולה להופיע בגיל השלישי עם היציאה ממעגל העבודה, עם התרחקות הילדים או עם הצטמצמות המעגלים החברתיים. היא קשורה לעלייה בתחושות של בדידות, חרדה ודיכאון, ומשפיעה ישירות על איכות החיים.
הצורך במשמעות אינו נעלם עם השנים, ולעיתים אף מתחדד. אנשים זקוקים לסיבה לקום בבוקר, לתחושת ערך ולידיעה שיש להם מקום ותפקיד.
את התחושה הזו ניתן לטפח לאורך החיים ובייחוד בגיל הפנסיה. התנדבות, יצירה, למידה או מעורבות קהילתית אינן רק דרכים למלא זמן, אלא מרכיבים שתורמים לחיוניות ולתחושת זהות. במובן הזה, הפרישה מהעבודה אינה חייבת להיות סוף של תפקיד, אלא הזדמנות להגדיר תפקיד חדש.
בסופו של דבר, זיקנה אינה חייבת להיות תקופה של הידרדרות. היא יכולה להיות שלב של חופש, עומק ופנאי, אבל זה לא נוצר מעצמו או מתוך מזל. זיקנה טובה היא תוצאה של הדרך שבה חיינו עד אליה, והדרך הזו מתחילה הרבה לפני.
כמה צעדים שאפשר להתחיל כבר היום
* לקבוע הרגלים קטנים של פעילות גופנית קבועה, גם פשוטה, אבל חלק משגרת היום.
* לאמץ הרגל למידה קטן אך עקבי.
* להשקיע בקשרים וליזום מפגשים חבריים - גם כשאין כוח או מצב רוח.
* לעשות סדר פיננסי בסיסי ולהבין איפה אתם עומדים, ואיך יראה העתיד שלכם.
* להקדיש זמן למה שנותן תחושת משמעות וערך לחיים ולתכנן קדימה.
ד"ר דורון שגיא הוא גרונטולוג, ראש ההתמחות בגרונטולוגיה יישומית במרכז האקדמי למשפט ולעסקים