גבי אלבז גרינר נפצעה אנושות בפיגוע בירושלים באוגוסט 1995 כאשר מחבל מתאבד עלה על קו האוטובוס 26א' הפעיל מטען וגרם ל-5 הרוגים ולפצועים רבים.
לאלבז גרינר, שהייתה אז בת 19.5 נקרע העורק הראשי בצוואר, שמספק דם למוח. לימים סיפרה כי ניסתה להתרומם לאחר הפיצוץ והתחיל שטף דם אדיר, שגרם לה לאיבוד דם מאסיבי.
הפציעה שלה הייתה כה חמורה, עד שבשטח, לדבריה, היו מי שסברו כי כבר אין טעם לפנות אותה לבית החולים. "היא כבר מתה, אין על מה להילחם", שמעה את כוחות ההצלה אומרים. אלא שברגע האחרון זוהה אצלה סימן חיים קלוש. היא פונתה לבית החולים הדסה, ושם החל מאבק ארוך על חייה.
מי שהוביל את הטיפול בה היה פרופ' אבי ריבקינד, מבכירי הכירורגים בישראל. ריבקינד עמד בראש הצוות שנלחם על חייה וביצע בה ניתוח מורכב ויוצא דופן. מחוץ לחדר הניתוח ישבה משפחתה, מרוסקת וחסרת אונים. פרופ' ריבקינד יצא אליהם ואמר משפט שנחרט בזיכרונה: "היא לא תמות. אנחנו נילחם עליה".
היום, כשהוא חתן פרס ישראל והיא מצנתרת לב בכירה, השניים מצילים חיים בבית החולים הדסה.
פרופ' אלבז גרינר שרדה, השתקמה, ובחרה להקדיש את חייה לרפואה. כיום היא מנהלת יחידת צנתורים מבניים במערך הקרדיולוגי בהדסה, ומצילה חיים באותו בית חולים שבו ניצלו חייה.
במסדרונות הדסה נפגשו היום מי שהציל חיים ומי שחייה ניצלו, שניהם פרופסורים, שניהם רופאים, שניהם חלק מאותה שליחות. "ריבקינד אפילו לא יודע איזו השראה הוא היה עבורי", סיפרה פרופ' אלבז. "ברגע הרגיש והכל כך עדין שבו הוא ניגש למשפחה שלי והחזיר להם במשפט אחד את הנשימה ואת התקווה".
"מאז, כרופאה, אני עושה הכול כדי שהמטופלים שלי יצאו חיים מחדר הצנתורים. אני כאן כדי להציל ולרפא".
לדבריה, אותו רגע מלווה אותה עד היום גם במקרים הקשים ביותר. "גם אם מדובר במקרה לבבי מאוד קשה והחולה עלול לסיים את חייו, אני אשתדל בכל כוחי לדאוג שלמשפחה יהיה סיום אנושי ושלם איתו".
לאחר הזכייה, בפרס ישראל אמר פרופ' ריבקינד: "הקמתי עם שותפיי במרכז הרפואי הדסה בירושלים, את מערך הטראומה הראשון בישראל. עם השנים מערכי הטראומה בארץ, הפכו למעוזים של תקווה. הייתי יכול להראות לכם את גרף התמותה היורד של בית החולים הדסה לעומת המצב בארה"ב, הייתם גאים בנו-הגרף נראה כמו שער הדולר לעומת השקל. ברור לכם שהמשמעות היא אחת - אנחנו מצילים חיים".