מתרופת מרשם לשוק השחור: "כך התמכרתי למשככי כאבים"

מבחוץ, מרני דווימס (33) נראתה כמו כל אישה שמצליחה לנהל את חייה בצורה מרשימה. קריירה יציבה, משפחה, ילד, שגרה מתפקדת. היא עמדה בכל הדרישות, הגיעה לעבודה, תפקדה כאם וכבת זוג, ונראתה כמי שמחזיקה הכל יחד. אבל מאחורי התמונה הזו הסתתר סיפור אחר לגמרי. סיפור של כאב עמוק, התמכרות קשה לאופיואידים, תרופות חזקות וממכרות לשיכוך כאב הפועלות על מערכת העצבים והמוח, ומאבק יומיומי שהוסתר כמעט לחלוטין מהסביבה.

"לאף אחד מהאנשים שעבדו איתי לא היה מושג", היא מספרת. "שמרתי על מסכה מאוד משכנעת. תפקדתי, עבדתי, עשיתי את מה שצריך, אבל מבפנים בקושי תפקדתי".

סיפורה של מרני אינו יוצא דופן כפי שנהוג לחשוב. היא לא גדלה ברקע מורכב או בסביבה מסכנת. להפך. ילדות יציבה, משפחה תומכת, מסלול חיים רגיל לחלוטין. נקודת השבר הגיעה בגיל 20, עם מותה הפתאומי של אמה. האירוע הזה לא רק שבר אותה רגשית, אלא גם הציב עליה עומס כלכלי ונפשי כבד. בתוך המציאות הזו, נכנסו האופיואידים. תחילה כפתרון רפואי, ובהמשך ככלי להתמודדות עם הכאב הנפשי אותו נשאה עמה.

המעבר בין שימוש רפואי להתמכרות יכול להיות מהיר יותר ממה שנהוג לחשוב. בתחילה, התרופות מספקות הקלה. בהמשך, הגוף מתרגל. ואז מגיע השלב שבו כבר לא מדובר בבחירה. כאשר המרשמים כבר לא מספיקים, רבים פונים לאפיקים אחרים. במקרה של מרני, זה היה השוק השחור. ההתמכרות הראשונה נמשכה כשנה. לאחר מכן הצליחה להיגמל ואף הייתה נקייה במשך שלוש שנים. אלא שהתמכרות לא באמת נעלמת. היא נשארת ברקע, כזיכרון ביולוגי ופסיכולוגי, שרק ממתין להזדמנות לחזור.

"זה לא התחיל בהחלטה לחזור", היא אומרת. "זה התחיל בשימוש קטן, תמים. אבל ברגע שהמנגנון הזה קיים במוח, זה מתגלגל". בתוך כשנה וחצי בלבד, מצאה את עצמה משתמשת בפנטניל, אחד החומרים החזקים והמסוכנים ביותר במשפחת האופיואידים. בשלב הזה כבר הבינה שהיא זקוקה לעזרה.

אחד הדברים שטלטלו אותה במיוחד היה לגלות עד כמה קל להשיג חומרים כאלה גם בישראל. לדבריה, הנגישות הגבוהה, בין היתר דרך פלטפורמות דיגיטליות, הפכה את ההידרדרות למהירה יותר. "זה הרבה יותר נגיש ממה שחשבתי", היא אומרת. "וברגע שאתה כבר בפנים, קשה מאוד לעצור לבד".

במרפאת אדלסון באיכילוב מדגישים כי מדובר בתופעה רחבה בהרבה מהדימוי הציבורי. לא רק אנשים בשולי החברה מגיעים להתמכרות, אלא גם אנשים נורמטיביים לחלוטין. אנשי מקצוע, הורים, מנהלים, אנשים עם קריירה יציבה.

"ההתמכרות לא שואלת אותך מאיפה באת", מסביר פרופ' שאול שרייבר, פסיכיאטר ומנהל רפואי של המרפאה. "זו מחלה מוחית כרונית שמשנה את נקודת האיזון של המוח. לכן אי אפשר לצפות מאדם פשוט להפסיק בכוח הרצון בלבד".

עו"ס יהלי אברמסון, מנהל המרפאה, מוסיף כי במקרים רבים נקודת ההתחלה היא דווקא טיפול רפואי לגיטימי. "אנחנו פוגשים כאן אנשים שהכול התחיל אצלם מכאב. הם קיבלו מרשם, השתמשו לפי ההנחיות, ובשלב מסוים זה יצא משליטה. זה לא תהליך דרמטי, אלא הדרגתי".

הסימנים הראשונים אינם תמיד בולטים. השימוש בתרופה מתחיל לתפוס מקום מרכזי יותר. מופיעים תסמיני גמילה, מתח, חוסר שקט, ולעיתים גם חרדה. בהמשך, האדם מוצא את עצמו חושב יותר ויותר על התרופה, מתקשה להפסיק, ולעיתים אף משנה את אורח חייו סביב השימוש.

"אנשים מנסים להפסיק לבד ומגלים שהם לא מצליחים", מסבירה עו"ס זהבית מנדלסון. "בשלב הזה אנחנו מבינים שמדובר כבר בתלות פיזיולוגית ונפשית שמצריכה טיפול מקצועי".

הטיפול במרפאה מבוסס על שילוב של תרופות וליווי מקצועי. תרופות כמו מתדון ובופרנורפין מאפשרות לייצב את הגוף ולהפחית את הצורך בחומר. בניגוד למה שנהוג לחשוב, הן אינן יוצרות אופוריה, אלא מסייעות לאדם לחזור למצב תפקודי יציב.

"המטרה היא לא רק להפסיק את השימוש, אלא להחזיר את האדם לחיים", מסביר פרופ' שרייבר. "ברגע שהוא לא עסוק כל היום בהשגת החומר, הוא יכול להתחיל לטפל בעצמו, בקשרים שלו, בעבודה ובבריאות".

הטיפול כולל גם ליווי פסיכולוגי, מעקב רפואי ולעיתים גם טיפול במחלות נלוות. במקרים מסוימים מוצעת גם אפשרות לטיפול ארוך טווח באמצעות זריקות חודשיות, שמפחיתות את הצורך בשימוש יומיומי.

עבור מרני, הטיפול שינה את חייה. "אני כבר לא חיה בתוך כאוס", היא אומרת. "אני לא מתעסקת כל היום באיך להשיג סמים. יש לי סדר, יש לי מסגרת, ויש לי שקט".

אך לצד הסיפור האישי, אנשי המקצוע מצביעים על בעיה רחבה יותר. תחום ההתמכרויות עדיין אינו מטופל באופן מלא במסגרת מערכת הבריאות. אין מספיק מודעות, אין מספיק מסגרות טיפול, והסטיגמה עדיין קיימת.

"זה תחום רפואי לכל דבר, אבל עדיין מתייחסים אליו אחרת", אומר שרייבר. "אנשים מפחדים לפנות לעזרה כי הם חוששים משיפוטיות".

המציאות הזו יוצרת מצב שבו רבים מתמודדים עם הבעיה לבד, לעיתים עד שלב מתקדם מאוד. במקביל, הנגישות הגבוהה לחומרים מסוכנים מחמירה את התמונה.

"השילוב בין זמינות גבוהה לחוסר מענה טיפולי מספיק הוא מסוכן", מזהיר אברמסון. "זה עלול להוביל אנשים מהר מאוד למקומות קשים".

גם המשפחה, לעיתים קרובות, משלמת מחיר כבד. בני זוג, ילדים והורים מוצאים את עצמם מתמודדים עם חוסר ודאות, מתח ולעיתים גם תחושת אשמה. לכן, במרפאה מדגישים את החשיבות של ליווי גם לבני המשפחה.

בסופו של דבר, המסר המרכזי שעולה מהסיפור של מרני ומהעבודה במרפאה הוא ברור. התמכרות אינה סוף הדרך. מדובר במחלה שניתן לטפל בה, אך לשם כך יש צורך בהכרה, בגישה נכונה ובמערכת תומכת.

"לא צריך להישאר לבד", אומרת מרני. "זה הדבר הכי חשוב שהייתי רוצה שאנשים יבינו". המסר הזה, כך נראה, רלוונטי מתמיד.