מאז ה־7 באוקטובר ובהמשך בגלי הלחימה הנוספים, המציאות הישראלית יצרה מצב חריג של טראומה מתמשכת. הגבול הין החזית לעורף היטשטש והטראומה הפכה לחוויה אזרחית רחבה - לא רק של לוחמים אלא של החברה כולה. אין מדובר באירוע נקודתי שחלף, אלא ברצף של דריכות, אזעקות, אובדן וחוסר ודאות. טראומה חוזרת המוצאת את עצמה מוזנת שוב ושוב ממציאות שאינה מאפשרת לנפש לנוח ולהתפנות לעיבוד החוויות הקשות ולשיקום.
פוסט־טראומה (PTSD - הפרעה פוסט־טראומטית) היא תגובה נפשית מתמשכת לאירוע טראומטי, אשר נמשכת זמן רב לאחר שהסכנה חלפה. בניגוד לטראומה, שהיא אירוע קשה ומטלטל עד כדי מסכן חיים, פוסט־טראומה מתבטאת בתסמינים מתמשכים הבאים לידי ביטוי במגוון תסמינים שביניהם זיכרונות חוזרים של האירועים, (לעיתים עד כדי חוויה חוזרת מחודשת שלהם "פלאשבקים"), סיוטי לילה והפרעות שינה, דריכות מוגברת ותגובת בהלה, הימנעות מגירויים המזכירים את האירוע הטראומטי ומצב רגשי ירוד. טראומה נצרבת בזיכרון והופכת לחלק ממאגר הזיכרונות שלנו, בעוד שפוסט־טראומה היא זיכרון שנותר חי ומלווה את האדם לאורך חייו.
החשיפה המתמשכת לדיווחים, לתמונות, לרעשים ולאיומים ביטחוניים מחזירה נפגעי PTSD אל "שדות הקרב" הפנימיים שלהם, מהווה תזכורת חיה ומתמדת לאותם גירויים מהם הם מנסים להימנע, ומייצרת גירויים טראומטיים חדשים גם לאנשים ללא זיכרונות טראומטיים בעברם - קיימת עליה בדיווחים על פגיעה באיכות השינה, תחושת חרדה, הסתגרות, ירידה במצב הרוח וקשיי תפקוד. לעיתים, גם פעולות יומיומיות פשוטות, כמו נשימה עמוקה ואיטית, הארכת הנשיפה או מיקוד הקשב לפרטים מוחשיים ברגע הזה - יכולות להעניק הקלה קצרה, לא כפתרון מלא, אלא כהפוגה קטנה בתוך הצפה גדולה.
דווקא בעיצומם של ימי הזיכרון והעצמאות, על רקע מציאות ביטחונית שטרם נרגעה, העומס הנפשי מתחדד. יום הזיכרון מציף כאב ואובדן, שמאז ה 7.10 גברו והתעצמו ונוגעים במעגליים רחבים בחברה הישראלית, ואילו המעבר החד ליום העצמאות - עם שמחת הרחובות, המנגלים והזיקוקים - מבליט עבור רבים את הפער בין הקצב הציבורי לבין הקצב הנפשי האישי. עבור נפגעי פוסט־טראומה, המעבר הכפוי מאבל לחגיגה מורכב אף יותר ואינו תמיד אפשרי. לעיתים הוא אף מעמיק תחושות של ניכור, זרות וחוסר שייכות.
הטראומה עוד חיה בגוף
צפירת יום הזיכרון, נאומים צבאיים, לובשי מדים, שירי זיכרון, ריח הבשר הצרוב על האש וזיקוקי יום העצמאות - עלולים להפוך לטריגרים עוצמתיים. לא פעם, גם כאשר מבחינה הגיונית ברור שמדובר בטקס והאירועים מתרחשים במקום בטוח, הגוף מגיב כאילו הסכנה שבה ומתרחשת.
דוגמה מוחשית היא ביום הזיכרון הקרוב - רעש הצפירה המזכירה אזעקה, בוודאי באזורי קו העימות, אך גם ברחבי הארץ שאך זה ספגו שבועות ארוכים תחת אזעקות חוזרות, עלולה להביא לתגובה של הצפה חרדתית - דופק מואץ, קשיי נשימה ותחושת מועקה. חשוב לזכור כי האפשרות להתרחק, להשתמש באוזניות, לעצום עיניים או לצאת מהמרחב אינה ביטוי לחולשה או חוסר כבוד, אלא דרך לגיטימית לשמור על היציבות הנפשית בתוך מציאות רועשת.
במציאות של לחימה מתמשכת, מאז 7.10 ובפועל עד היום, אין עדיין נקודת סיום ברורה ולכן אין מרחב טבעי לעיבוד, והנפש נותרת במצב הישרדותי. בתוך רצף כזה, יום הזיכרון ויום העצמאות אינם רק ימי ציון לאומיים - אלא נקודות עומס נפשי משמעותיות במיוחד.
יום הזיכרון מייצג תפיסה לאומית של גבורה, הקרבה ומשמעות, אך הזיכרון הפרטי של רבים מהנפגעים אינו תמיד מתיישב עם הסיפור הציבורי. הוא עשוי להיות מקוטע, מפחיד וטעון בתחושת אשמה. ניסוח פנימי פשוט של חמלה- חיצונית או פנימית - "זה קשה עכשיו, וזה מובן ובסדר..." - יכול לצמצם מעט את הביקורת העצמית שמלווה תגובות פוסט־טראומטיות. גם יום העצמאות, יום חג ושמחה, מחדד סתירה פנימית- כאשר המדינה חוגגת יש מי שמרגישים כי החוויה האישית רחוקה מתחושה של שמחה וחגיגה. הצורך להתאבל על החיים שאבדו- הן של חברים והן של החיים כפי שהיו לפני החוויה הטראומטית, המאבק להרגיש בטוח, מחובר, רגוע - עומדים בניגוד צורם לאווירת החג.
האחריות החברתית שלנו בימים הללו היא לראות גם את הפצעים השקופים: להבין שלא כולם יכולים לעמוד בצפירה, שלא כולם מסוגלים לשמוח ברחובות או לצפות בזיקוקים. לעיתים, מתן לגיטימציה לשקט, להיעדר מן ההמולה או לצורך בפרישה הוא אקט עמוק של הכלה וריפוי.
דווקא כאן, עשויה להישמע גם תובנה שמקורה בהגות הבודהיסטית: הסבל אינו כשל שיש לתקן במהירות, אלא מצב אנושי שיש לפגוש בו בנוכחות ובחמלה. לא תמיד אפשר להשתחרר מהזיכרון או מהכאב, אך ניתן להפחית את המאבק בהם. ההכרה שמותר להיות לא־מסונכרנים עם הקצב הציבורי, שמותר להאט, לנשום ולהיות כפי שאנחנו עכשיו - מעניקה מרחב קטן של חופש בתוך מציאות נטולת ודאות. ייתכן ששם, דווקא בוויתור על הצורך "להיות בסדר", מתחיל להתאפשר תהליך עדין של ריפוי.
בימים שבין זיכרון לעצמאות ראוי שנזכור לא רק את הנופלים, אלא גם את מי שממשיכים להילחם מדי לילה בזיכרונות, בפחדים ובכאב, ומייחלים ליום שבו יוכלו להשלים תהליך של עיבוד, ריפוי ושיקום.
ד"ר טלי שמואלי היא מנהלת רפואית מערך בריאות הנפש בצבר רפואה - בית חולים בבית