לא שכחו: האתגר הרגשי של בני הגיל השלישי בימי הזיכרון

עבור ניצולי שואה ובני הדור השני והשלישי שנמצאים כיום בגיל המבוגר, כשהמעטפת התעסוקתית מצטמצמת והזמן הפנוי גדל, הזיכרונות נוטים לצוף בעוצמה רבה יותר. ככל שחולפות השנים, מעגל השותפים לזיכרון הולך וקטן, והקשיש עלול לחוש שהוא נושא את משא הזיכרון והעדות לבדו, ולהרגיש כי הבדידות מתגברת. לכך מתווספים גם הרעשי הצפירה, המראות בטלוויזיה והדיבור על אובדן שעלולים לעורר הצפה טראומטית מחודשת.

גם עבור הורים שכולים מזדקנים, האובדן אינו דוהה עם השנים. הגעגוע לילד שנפל לפני עשורים יוצר תחושה של החמצה כפולה. הם מתאבלים גם על הילדים שלא יכולים לספק משענת ופשוט ל היות שם עבורם בגיל המבוגר כעוגן של ביטחון.

בתוך משפחת השכול, קיים תפקיד נוסף שלעיתים נשאר בצל - הסבא והסבתא השכולים. הכאב של הסבים הוא ייחודי ומורכב בשל היותו כאב כפול. סבא שכול חווה את אבלו האישי על נכדו האהוב, ובמקביל הוא נאלץ לצפות בילדיו שלו מתפרקים מול האובדן לעיתים קרובות, הסבים הם אלו שמנסים להוות את העמוד היציב עבור המשפחה כולה, תוך שהם מדחיקים את אבלם האישי כדי לתמוך בדור הביניים ובנינים. כך הם נשארים עם רגש שאין לו תמיד כתובת רשמית או הכרה חברתית. מותו של נכד קוטע את הרצף הביולוגי והרגשי ומותיר חלל עמוק בתחושת המורשת. לכן, ימי הזיכרון דורשים רגישות מיוחדת כלפי בני הגיל השלישי; יש להבין כי עבורם, הטקסים הם פצע פתוח, שדורש הכרה, הקשבה וחיבוק קהילתי.

מחקרים בתחום הגרונטולוגיה מצביעים על קשר הדוק בין מצוקה נפשית בימי הזיכרון לבין תסמינים פיזיים כגון עלייה בלחץ הדם, הפרעות בשינה והחמרה של כאבים כרוניים. חשוב להבחין בין אבל "נורמלי" המאפיין את הימים הללו לבין מצוקה הדורשת התערבות. נורות אזהרה כוללות הסתגרות מוחלטת שנמשכת זמן רב לאחר ימי הזיכרון, הפסקת נטילת תרופות כרוניות, או התבטאויות של ייאוש קיומי עמוק. במקרים כאלו, החיבוק המשפחתי אינו מספיק ויש לפנות לייעוץ מקצועי כדי למנוע הידרדרות של המצב הנפשי והתפקודי.

למרות הקושי, ימי הזיכרון יכולים להוות גם מקור לחיזוק ותחושת ערך. עבור קשישים רבים, היכולת להעביר את המורשת הלאה היא צורך קיומי. כאשר הנכדים או הקהילה מבקשים מהסבא לספר על הנופל או על קורותיו, הם הופכים אותו לבעל תפקיד רלוונטי וחשוב. תחושת הנחלת המורשת הוכחה במחקרים כגורם חוסן משמעותי בגיל המבוגר, ההופך את האבל הפסיבי לעשייה בעלת משמעות שמעניקה כוח להמשיך. כך תעזרו להם:

מתן לגיטימציה לרגשות: אל תנסו "לעודד" בכוח. תנו מקום לסיפורים ולצורך לדבר על מי שאיננו.

תיווך התכנים: לעיתים כדאי להפחית את החשיפה לשידורים ישירים וקשים בטלוויזיה שעלולים להגביר חרדה, ולבחור בטקסים קהילתיים קטנים ומוכרים.

שמירה על שגרה: יחד עם הזיכרון, חשוב לשמור על עוגנים של יומיום ארוחות מסודרות, יציאה קצרה לאוויר הצח וקשר טלפוני.

הקשבה לסבא/סבתא: שאלו אותם על הנכד או על הזיכרונות שלהם מהמלחמה. ההכרה בכאבם כסבים היא חיונית לתחושת הערך שלהם בתוך המשפחה.

היכולת כחברה וכמשפחה לתמוך בקשישים בימי הזיכרון היא המבחן האמיתי לחוסן הלאומי. כאשר אנחנו מאפשרים לסבא או לסבתא השכולים להפוך מנזקקים לתמיכה למנחילי מורשת, אנחנו מעניקים להם את התרופה הטובה ביותר לזיקנה: תחושת משמעות.

הכותב הוא מנהל המערך הגריאטרי במרכז הרפואי "מדיקל קר". בר מתמחה בטיפול גריאטרי שיקומי ומוביל את הגישה המשלבת מענה רפואי פיזי עם תמיכה רגשית ונפשית מותאמת לבני הגיל השלישי ובני משפחותיהם.