הורים ומורים רבים מדווחים על ילדים שפשוט "איבדו את זה". הם לא מרוכזים בשיעורים, קיים חוסר שקט בכיתה, קושי לסיים שיעורי בית ובהייה במסכים. ולא רק אצל הילדים, אלא גם אצל הבוגרים יותר, הסטודנטים. מחקר בינלאומי שפורסם לאחרונה, מציג אסטרטגיות מדעיות לשיקום הלמידה לאחר טראומה המונית.
המלחמה והשיבושים התכופים בשגרת החיים בחודשים האחרונים הותירו חותם עמוק לא רק על הנפש של ילדי ומתבגרי ישראל, אלא גם על הציונים והתעודות שלהם. הורים רבים מוצאים את עצמם מתוסכלים ומותשים מול ילדים שעד לפני רגע היו תלמידים סבירים וממוקדים, ופתאום לא מסוגלים לשבת עשר דקות מול חוברת עבודה, חולמים בהקיץ, או מפגינים חוסר שקט קיצוני וקוצים בישבן. גם הסטודנטים הבוגרים יותר פתאום מרגישים שהם לא מכירים את עצמם ואת היכולות שלהם וזה עלול להלחיץ מאוד.
הנטייה הטבעית היא לכעוס, להאשים, לחפש משמעת, או אפילו לחשוש מהפרעת קשב שנוצרה. אבל המדע אומר אחרת! אי אפשר לצפות ממוח שחווה משבר או לחץ כרוני ללמוד כרגיל.
המחקר: איך משקמים חינוך אחרי טראומה?
המחקר המרתק שפורסם בכתב העת המדעי International Journal of Educational Development, עסק בדיוק בשאלה הזו: איך משקמים למידה אחרי שיבושים דרמטיים.
החוקרות בדקו כיצד מתאוששים מטראומות ולחץ, והגיעו למסקנה ברורה: אי אפשר פשוט "להשלים חומר מהר" ולדחוף חזרה לשגרה הלימודית כאילו כלום לא קרה.
למידה מסורתית המאופיינת בישיבה פסיבית, שינון פרונטלי ודרישה לריכוז ממושך, אינה יעילה עבור מוח שנמצא במצב הישרדותי. המחקר מדגיש שהשיקום החינוכי חייב לכלול כלים אחרים, המותאמים ליכולת ההכלה המצומצמת כרגע, ולספק אסטרטגיות למידה יעילות שעוקפות את החסימה הרגשית.
"הפרעת קשב מצבית": מה באמת קורה להם במוח?
בתקופות של לחץ, אי ודאות וחרדה, הגוף שלנו מוצף בהורמוני סטרס כמו קורטיזול ואדרנלין. ההורמונים הללו מכניסים אותנו למצב של "הילחם או ברח" (fight or flight).
כשהמוח עסוק בלשרוד ולסרוק סכנות (אזעקות, חדשות, מתח בבית או דאגה למגוייסים), הוא מחליש משמעותית את האזור שאחראי על חשיבה גבוהה, תכנון, ריכוז וזיכרון עבודה הנמצא בקליפת המוח הקדם-מצחית. באופן לא מפתיע, זהו בדיוק האזור במוח שעובד אחרת אצל אנשים עם הפרעת קשב וריכוז אמיתית.
התוצאה היא חוויה של תופעה המכונה "הפרעת קשב מצבית". כלומר סובלים ממוסחות גבוהה, קושי בוויסות רגשי, עייפות קוגניטיבית, שכחה ודחיינות. עבור אלו המאובחנים ממילא עם הפרעת קשב, התקופה הזו קשה פי כמה, שכן הקשיים הבסיסיים שלהם מועצמים דרמטית במצבי אי ודאות.
איך עוזרים להם? 4 אסטרטגיות לחזרה שפויה ללמידה
בהתבסס על מסקנות המחקר הבינלאומי לשיקום חינוכי, ועל הכלים הטיפוליים מעולם הפרעות הקשב, הנה כמה דרכים פרקטיות שיעזרו לכם ולמערכת החינוך להחזיר את הילדים למסלול:
1. הכנסת ודאות
מוח בטראומה שונא הפתעות. כדי להוריד את רמות הסטרס ולאפשר פניות ללמידה, צריך סדר יום צפוי ככל האפשר. גם אם השגרה משובשת, צרו עוגנים קבועים בבית: שעת ארוחת ערב קבועה ללא טלפונים, טקס שינה ברור, או זמן מוגדר להכנת שיעורים (בלי הפתעות של "שב עכשיו לעשות את העבודה").
2. למידה במנות קטנות
זיכרון העבודה כרגע עמוס ומוצף ולכן אי אפשר לצפות לישיבה לפרקי זמן ארוכים. מומלץ לפרק את המשימות הגדולות לביסים קטנים. למשל לסיים רק שתי שאלות עכשיו, ואחר כך ללכת לאכול משהו. אפשר להשתמש בטיימר חזותי לעבודה של פרקי זמן קצרים ולאחר מכן הפסקה מוחלטת לקפיצה או מנוחה.
3. למידה חווייתית
אחת ההמלצות הבולטות במחקר היא לשנות את פורמט הלמידה משינון פסיבי ללמידה אטרקטיבית ומעניינת יותר, ורצוי שתשלב גם התנסות (כמו בנייה, פרויקטים). המוח פנוי יותר ללמוד דרך עשייה ורגש מאשר דרך קריאת טקסט יבש. אם אפשר ללמוד את החומר למבחן דרך עבודות משותפות, משחק תפקידים או ציור מפת חשיבה, יהיה אפשר לזכור את הדברים הרבה יותר טוב.
4. נרמול המצב
כשקמים באמצע הלמידה בפעם העשירית הנטייה היא לכעוס על הילד או על עצמנו. במקום זאת, תנו תוקף לקושי. אפשר לומר לילד (וגם לעצמנו!): "אני רואה שקשה לך להתרכז היום, זה הגיוני לגמרי כי המוח של כולנו קצת עמוס עכשיו. בוא נעשה הפסקה ונקפוץ קצת כדי לשחרר מתח". ברגע שמגיעה תחושה של הבנה והכלה, תחושת הסטרס והאשמה יורדת, והקשב יכול לחזור לאט לאט.
בשורה התחתונה, המוח שלנו מגיב ביולוגית למציאות לא נורמלית. באמצעות התאמת הציפיות שלנו, הרבה סבלנות, ויישום אסטרטגיות למידה חכמות, אפשר לשקם לא רק את הציונים, אלא (ולא פחות חשוב!) גם את הנפש ותחושת המסוגלות העצמית.
ד"ר שירלי הרשקו, היא מומחית בכירה בישראל בתחום הקשב, חוקרת וסופרת, מרצה באוניברסיטה העברית, בעלת מכון לאבחון וטיפול, לילדים ולמבוגרים, ומאחוריה חמישה ספרים רבי מכר וספר חדש נוסף.