פסיכולוגית מסבירה: איך מתמודדים עם אבל בתקופה שהכל ממילא טעון

יש רגע אחד בלוח השנה הישראלי שבו הלב מתבקש להתרחב לשני כיוונים מנוגדים בו זמנית
יום הזיכרון מציף בכל שנה מחדש את אחד הרגשות האנושיים הבסיסיים ביותר, אבל. עבור רבים מדובר בכאב שמוכר היטב, אך גם כזה שמשתנה עם הזמן, לא מתחיל בנקודה אחת ומסתיים באחרת, אלא נע בגלים, לפעמים נרגע ולפעמים מתגבר, גם שנים לאחר האובדן.

לעיתים זה רגע קטן שמציף הכול מחדש, שיר, ריח, תמונה או זיכרון. לעיתים זו דווקא המציאות סביב, אירוע לאומי, סיפור חדשותי, או שיחה אקראית. בשנה האחרונה, על רקע התקופה הביטחונית המורכבת והפסקת האש השברירית, רבים מוצאים את עצמם נעים בין כאב ישן לחדש, בין זיכרונות אישיים לאובדן קולקטיבי.

ברוב המקרים, אנשים מצליחים עם הזמן לחזור לתפקוד ולהמשיך בחייהם לצד הכאב. האובדן לא נעלם, אך הוא משנה צורה ומוצא מקום בתוך שגרת החיים.

אבל יש מצבים שבהם האבל אינו מתמתן, אלא נשאר בעוצמה גבוהה לאורך זמן ופוגע בשגרה. הספרות המקצועית מתייחסת לכך כהפרעת אבל מתמשך, מצב שבו תחושת התקיעות, הגעגוע והכאב אינם מאפשרים תנועה קדימה. כאשר יש קושי לחזור לשגרה, הימנעות ממפגשים, או תחושת ריקנות מתמשכת, זהו סימן שכדאי לעצור ולבחון האם נדרש סיוע.

לצד ההכרה בכאב, ישנם גם צעדים שיכולים לסייע בהתמודדות. בראש ובראשונה, חשוב לאפשר לעצמנו להרגיש, בלי לנסות להאיץ את התהליך או להתגבר מהר מדי. מתן מקום לרגשות, גם כשהם משתנים ומבלבלים, הוא חלק מהעיבוד הבריא של האובדן.

לצד זאת, שמירה על שגרה בסיסית, גם אם חלקית בלבד, יכולה לייצר תחושת יציבות בתוך חוסר הוודאות. פעולות יומיומיות פשוטות, יציאה מהבית, מפגש קצר עם אדם קרוב, או עיסוק בדברים מוכרים, מסייעות לקרקע את היום. חיבור לאנשים קרובים, שיחה, שיתוף או אפילו נוכחות שקטה, מפחיתים את תחושת הבדידות שמלווה לא פעם את האבל.

בתקופות של עומס רגשי ולאומי, כדאי גם לווסת את החשיפה לתכנים קשים ולחדשות, ולהתאים אותה ליכולת האישית. מעל הכול, חשוב לזכור שאין דרך אחת נכונה להתמודד. כל אחד נע בקצב אחר, ואם התחושה היא של עומס מתמשך או קושי שאינו מרפה, פנייה לעזרה מקצועית היא צעד נכון שיכול להקל ולסייע.

אחד הדברים המשמעותיים בהתמודדות עם אובדן הוא היכולת להיעזר. פנייה לאיש מקצוע אינה מעידה על חולשה, אלא על אחריות כלפי עצמך וכלפי החיים שאתה ממשיך לבנות.

לעיתים דווקא הרצון להחזיק חזק או לא להכביד על הסביבה מוביל להסתגרות. אך שיתוף, גם אם חלקי, מאפשר לעבד את החוויה ולא להישאר לבד בתוכה. גורמי סיכון כמו אובדן פתאומי או נסיבות טראומטיות עלולים להקשות עוד יותר, ובמצבים כאלה ליווי מקצועי יכול להיות משמעותי במיוחד.

אחד המאפיינים הייחודיים של החברה הישראלית הוא המעבר בין יום הזיכרון ליום העצמאות. המעבר הזה אינו רק טכני, אלא רגשי עמוק. בתוך זמן קצר נדרש הציבור לעבור מעצב לאומי לשמחה קולקטיבית.

בשנים כמו זו, אחרי תקופה של לחימה, אובדן ומתיחות, המעבר הזה מרגיש חד ומורכב יותר מתמיד. עבור חלק מהאנשים הוא כמעט בלתי אפשרי, עבור אחרים הוא קורה בהדרגה, ויש מי שחווים את שני הרגשות במקביל. אולי כאן טמונה אחת האמיתות העמוקות של החיים בישראל, היכולת לשאת יחד כאב ושייכות, זיכרון והמשך. לא מדובר בבחירה בין עצב לשמחה, אלא בהכרה בכך ששניהם יכולים להתקיים זה לצד זה.

בימים האלה חשוב לאפשר לעצמנו מרחב רגשי גמיש. אין צורך למהר לשנות תחושה, ואין חובה להתאים את עצמנו לאווירה סביב. יש מי שיבחרו להשתתף בטקסים, יש מי שיחפשו שקט, ויש מי שיתקשו מאוד לעבור לחגיגות. כל אחת מהתגובות הללו היא אנושית ולגיטימית. ובין הזיכרון לעצמאות, בתוך מציאות מורכבת ולא פשוטה, נשארת גם האפשרות לבחור בחיים. לא במקום הכאב, אלא לצדו. לזכור, ולהמשיך.

ד"ר אורי-יה רן היא פסיכולוגית מומחית במכבי שירותי בריאות מחוז צפון