בין שגרה לחירום: איך חוזרים לאט למציאות שהשתנתה מהר?

אנחנו נמצאים בימים מתעתעים. ישנה אווירה של חזרה לשגרה, ולצדה תחושת חוסר ודאות. אין ערובה שהפסקת האש יציבה, וקיים סיכוי של חזרה למצב לחימה. בצפון הארץ שוררת אווירת מלחמה על כל המשתמע מכך. באזור חיפה והסביבה ישנה חזרה חלקית של מסגרות חינוך, שגם היא מאותתת שהיציבות עדיין לא הגיעה. ניתן לומר כי למעשה ישנם איים של חזרה לשגרה, שהיקפם משתנה בהתאם לאזורי הארץ.

על ההתנהלות במצב מלחמה וחירום דובר רבות בתקופה האחרונה. ולכן אתמקד בחזרה לשגרה.

אנחנו אחרי ימים רבים של מתח מצטבר, רגעים עזים של ריצה למקלטים ולממ"דים ביום ובלילה, רעשי יירוטים, נפילות והתמודדות עם משמעותם. חשיפה לטרגדיות קורעות לב, חשיפה לחדשות ולהתראות מעוררות מתח, חוסר שגרה והצורך לתמרן בין כל בני המשפחה בעת של שהייה מרובה בבית.

מטבע הדברים, בהינתן האות, אנחנו שואפים לרוץ מהר לשגרות המוכרות ול"השיל" מעלינו את כל התקופה הזו, לחוות רגעים של הפוגה מכל המתח והכאב שהצטברו. כישראלים, אנחנו מתורגלים בשנים האחרונות במעברים חדים בין שגרה וחירום. ברגעים בודדים אנחנו נדרשים להסתגל למציאות חיים חדשה, ובתוכה ליצור רגעים של איזון.

בבואנו לחזור לשגרה, האינסטינקט הטבעי הוא לחזור לסדרים הקבועים של חיינו, להעריך את ההפוגה ואת הדברים שנמנעו מאיתנו, ולחוות הקלה בדרכים שונות.

בתוך כך נותנים אותותיהם גם הדריכות, המתח, הדאגה, כאבי הלב והרגשות שחווינו בשבועות האחרונים. במוחנו ובגופנו שיעורים גבוהים מאוד של אנדרנלין, קורטיזול, דופאמין ושאר מוליכים עצביים והורמונים הרלוונטיים לתקופה. זהו רק היבט אחד מבין כמה של המתרחש בגופנו. מלאי הכוחות שלנו התדלדל מאוד בשבועות האחרונים, ואנחנו עייפים, מותשים, דרוכים ורגזניים. לצד זאת יש לנו גם רגעים של הוקרה להיבטים חיוביים וחוויות של משמעות, כל אחד ואחת בדרכם ולפי השקפותיהם. בקיצור, אנחנו חווים ערב רב של דברים, ולא רק אנחנו, גם הסובבים אותנו.

מרווחי זמן
יש לקחת בחשבון שאנחנו לא כהרגלנו, ושגרות מסוימות עשויות לקחת לנו זמן. ואם אצלנו דברים יתקיימו בדומה לעבר, לא בהכרח שכך יתרחש בקרב הסובבים אותנו. לדוגמה, בתקופה זו בעת התארגנות בבוקר, ילדים עשויים להשתהות יותר, בוודאי שהמתבגרים. יכולים להיות רגעים שמישהו מביע חשש, מתנגד, פורץ בבכי, חווה הצפה רגשית, נתקע או מאבד ריכוז.

כדאי לקחת זאת בחשבון. למרות העייפות והמשימות שממתינות, כדאי להקדים במעט את ההשכמות, לנסות להתארגן מראש בערב, ולהבין שיהיו רגעים שבהם יהיה צורך לעצור, לדבר, לשמוע, להסביר ולשכנע. כאמור, לא רק בהתארגנות הבוקר, אלא גם בשאר רגעי המעבר במהלך היממה.

הפסקות
בנוסף לקשיים אפשריים אלה, כאמור, אנחנו רווים באנדרנלין ושאר היבטים של דריכות. בעוד שהנטייה הטבעית היא לרוץ ממשימה למשימה, הפסקות עוזרות לייצב. למדנו שנשימות עוזרות, במיוחד נשיפות ארוכות. הן מפעילות את עצב הוואגוס, שבחלקו מחובר לריאות ולסרעפת, והוא גורם מרכזי בהפעלת מערכות הרגיעה בגוף.

לכן, אם ניתן לעשות כמה נשימות ארוכות ברגעים שונים, הרי זה משובח, למשל ברכב בזמן המתנה לרמזור שיתחלף, בין משימות או לפני השינה.

שיחות קצרות
בחזרה לשגרה ישנה נטייה להמשיך הלאה. אנו חושבים או משמיעים אמירות בסגנון "זה היה, לא צריך לדבר על זה". אך גם מבוגרים וגם ילדים מעבדים חוויות באמצעות שיחות וקשר עם הסובבים. תגובות האחר מאשרות לנו את תחושותינו ופעולותינו, והשיחה ועיבוד הנתונים עוזרים לארגן מחשבות, זיכרונות ועוד.

המציאות, במיוחד בתקופה הקרובה, מזמנת שלל הזדמנויות לשיחות. הן לא חייבות להיות ארוכות. אפשר לקיים שיחות קצרות שפונות לרגש, לחוויה, למחשבה ולנתוני המציאות. ניתן להתייחס לעבר, להווה ולעתיד, ולשתף בתחושותינו בנוגע לכל אלה. במיוחד כאשר משוחחים עם ילדים, השיקוף העצמי נותן להם אישור חשוב לתחושותיהם.

בתקופות של מתח ועומס אנו נוטים להשתמש בדפוסים של "ראיית שחור-לבן", להיות ערים לפגמים של הזולת, ולהשליך ביתר שאת, כלומר להתנהל באופן של "כל הפוסל במומו פוסל". משמעות הדבר היא שאנחנו צוברים מתחים ומביעים כעסים על הסובבים אותנו.

בשנים האחרונות שגור במחוזותינו הציטוט מפי ניטשה, "מי שיש לו 'למה' שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל 'איך'". אחת הפרשנויות לכך היא שאם אנחנו עוצרים לראות את הרקע של מי שמולנו, את ה"למה" שלו, קל לנו יותר עם התנהלותו, עם ה"איך" שלו.

בהנחה שיצרנו לעצמנו מרווחי זמן והפסקות, אנחנו יכולים גם לנצלם כדי להשהות את הדפוסים האוטומטיים שהוזכרו. אם ננסה לבחון מה בהתנהלות האחר מפעיל אותנו, בטרם נגיב בחזרה, יהיה לנו קל יותר עם הסובבים ועם עצמנו.

נסו לתת מבט חומל. לפרגן, לסלוח לעצמנו, להזכיר לעצמנו את חצי הכוס המלאה במעשינו, ולזכור שאם קלקלנו אנחנו יכולים גם לתקן, כל אלה חשובים לאין שיעור. ככל שנצליח להפחית מהביקורת הפנימית הרודפנית, כך נוכל להפנות קשב וכוחות להתנהלות שתיטיב איתנו ועם הסובבים.

חשוב לזכור שאנחנו לא בשגרה מלאה. אנחנו פוגשים איים ראשונים של שגרה. הנפש צמאה להקלה, ולכן בקלות אנו יכולים למצוא את עצמנו מתנהלים באופנים שתוארו. טקסט זה נועד לחדד כמה היבטים רגע לפני שההתנהלות של "חזרה לשגרה" כבר מתבצעת מאליה.

ייתכן שהדברים לא יופיעו מיד. ילדים נוטים לבדוק את השטח ולעיתים מביעים תסכולים, כעסים, חרדות או חווים רגרסיה זמן מה לאחר מעבר משמעותי בחייהם. גם בקשרים קרובים, בני זוג יכולים להכיל כל אחד את קשייו עוד תקופה, וכאשר חשים שהצד השני פנוי לספוג את הקשיים, עולים קשיי היומיום והקשיים שהוזכרו.

לכן, גם אם השלבים הראשונים של החזרה לשגרה יתנהלו בצורה טובה, כדאי להיות קשובים לאיזו סיטואציה רגשית אנחנו והיקרים לנו נמצאים.

נדב הריס, פסיכולוג קליני, מכבי שירותי בריאות מחוז צפון