"אין יום ואין לילה, רק קפה": כך נראית שחיקת המתמחים מתחת לאדמה

לא רק העומס, המחסור בשעות שינה והכאוס בבית שוחקים את המתמחים בבתי החולים בימי המלחמה שנמשכת כבר מעל חודש ימים, אלא גם הדרך שבה הגוף מנסה לשרוד את התקופה. מאחורי המשמרות הארוכות, העבודה התת-קרקעית והלחץ המתמשך, מסתתרת גם תלות גוברת בקפאין, בסוכר ובכל מה שיכול להחזיק עוד כמה שעות.

"קפה פשוט נשפך כמו מים", סיפרה מתמחה בכירורגיה באחד מבתי החולים בשפלה-דרום בשיחה עם וואלה. "אנחנו בצריכת קפה של בערך פי שניים מחודשים רגילים". לדבריה, לא מדובר רק בהרגל, אלא במנגנון הישרדות של ממש: "אתה כל הזמן מחפש משהו שיחזיק אותך, שייתן עוד דחיפה, עוד קצת כוח".

לצד הקפה מגיע גם הסוכר. "אתמול בתורנות שתיתי בקבוק של ליטר וחצי של זירו", היא מתארת. "אתה מחפש את הסוכר, ממתקים, כל מיני דברים. זה הרבה יותר חריג מבתורנויות רגילות". מבחינתה, מדובר בסימפטום של מציאות שבה הגוף כבר מתקשה לעמוד בקצב, והפתרונות זמניים, וכאלה שנועדו רק לאפשר להמשיך עוד קצת.

הקושי הזה לא מתחיל ונגמר בתוך בית החולים. גם כשחוזרים הביתה, השינה מקוטעת, האזעקות נמשכות, והראש לא באמת נרגע. "גם כשאתה בבית אתה לא באמת נח. הכול מעיר אותך. יורדים למקלט, קמים לילדים, חוזרים. ישנים אולי שעתיים בלילה ובבוקר כולנו כבר צריכים לתפקד עם הילדים".

בתוך המציאות הקשה, הקפאין והסוכר הופכים כמעט לאביזרי עבודה. אלא שמאחורי הקפה, המשקאות המתוקים והנשנושים, מסתתרת תמונה מדאיגה הרבה יותר- שחיקה פיזית וקוגניטיבית שעלולה להשפיע גם על קבלת ההחלטות.

"יש מצבים שבהם בארבע בבוקר כבר יש לי טשטוש ראייה", הודתה מתמחה נוספת בבית חולים במרכז הארץ. "אם משהו לא מסתדר לי עד הסוף, אני משאירה לבוקר. אני רוצה שמישהו רענן יעבור על זה ויוודא שלא פספסתי, מדובר בחיי אדם".

האמירות הקשות שנשמעו מפי המתמחים והמתמחות שהתראיינו לוואלה, (שמם שמור במערכת), ממחישים שלא מדובר רק בתחושת עייפות, אלא בעומס מתמשך שמחלחל לכל חלקי הגוף ומשפיע על הריכוז, לשיקול הדעת וליכולת להמשיך לעבוד לאורך זמן.

המתמחים אולי ממשיכים לתפקד, אבל מבחינתם המחיר כבר מורגש ובכל רגע שבו הגוף מאותת שהוא הגיע לקצה. "בשלוש בלילה אתה לא בשיא שלך", אומר ד"ר ערן דותן, יו"ר ארגון מרשם. "מתחת לפני הקרקע עמוס מאוד. אנשים כבר לא חוששים לצאת ומגיעים בהמונם לבית החולים וזה משפיע על כולם", המשיך. "יש זרם בלתי פוסק של פניות. בהתחלה אנשים נשארו בבית, אבל עם הזמן הם כבר לא מחזיקים את זה, ומגיעים למיון. יש צורך גם בטיפול רפואי וגם בעזרה נפשית".

לדבריו, התמונה בשטח דומה במידה רבה לזו של מחלקות פנימיות בשיא החורף: "אנשים מגיעים במצבים מאוד קשים, עם מחלות כרוניות מורכבות, עם מצוקה וחוסר אונים. והעומס עלינו, אדיר".

אחד הנושאים הבוערים ביותר מבחינת המתמחים הוא סוגיית בחינות ההתמחות- נקודת שיא קריטית במסלול ההכשרה. "המבחנים האלה קובעים את הקריירה שלנו", אומר דותן. "אנשים לומדים חודשים ואז מגיעה מלחמה וקוטעת הכול. פתאום אתה בבית עם הילדים, בלי מסגרות, וצריך ללמוד למבחן שיכריע את העתיד שלך- זה מאוד קשה. אנשים שרפו את כל חופשת הלמידה שלהם - ולא יקבלו אותה בחזרה. ההסתדרות הרפואית ומשרד האוצר לא עושים מספיק. יש אכזבה אדירה וכעס גדול בשטח".

"כשהציבור מגיע למיון, הוא פוגש את המתמחה. לפעמים באמצע הלילה, אחרי יום עבודה ארוך. אנחנו בקו הראשון, גם בשגרה וגם במלחמה, כולל מילואים שחלקנו עושים, אבל כשאנחנו צריכים עזרה, אין מי שייתן אותה. זה כבר קרה בסבבים קודמים מאז 2023. כל פעם אותה בעיה - והמערכת לא לומדת. המתמחים מתחלפים, אבל הכשל נשאר".

"כמה קפה שצריך", מודה מתמחה אחר. "האדרנלין מחזיק אותך עד נקודה מסוימת, אבל בשלוש או ארבע בלילה, אתה רחוק מהשיא שלך. אתה צריך לתפקד, לדבר עם מטופלים, לנהל סיטואציות, אבל אתה עייף. מאוד עייף".

ד"ר דותן הוסיף, "המתמחים נדרשים לקבל "החלטות על חיים של אנשים בתוך הלילה לעיתים כשהם מותשים וללא מנוחה מספקת. גם בזמן אזעקות, הם נדרשים להמשיך לתפקד. אתה צריך לנהל את הסיטואציה, לדבר עם מטופלים ולהכווין אותם למרחב מוגן".

העייפות היא רק ההתחלה. מאחורי שעות העבודה הארוכות והעומס הבלתי נגמר, מתמחים רבים מתארים רצף מורכב של רגשות ותחושות שמלווים אותם כמעט בכל רגע במשמרת- ולעיתים גם הרבה אחריה.

יש קודם כל תחושת שחיקה עמוקה, כזו שלא נובעת רק מחוסר שינה, אלא מהצטברות של ימים ולילות שבהם אין רגע לעצור. התחושה היא של ריצה מתמדת, בין חולה לחולה, בין קריאה לקריאה בלי יכולת לעבד את מה שעבר עליהם. לא פעם הם מתארים מצב שבו הם פועלים על "אוטומט", כמעט מנותקים רגשית, פשוט כדי להצליח להמשיך.

כמו כן, קיימת אצל רבים תחושת אחריות כבדה ולעיתים משתקת. מתמחים צעירים מוצאים את עצמם מקבלים החלטות קריטיות, לעיתים לבד, כשברקע עומדת הידיעה שכל טעות עלולה להיות גורלית. זה מייצר דריכות מתמדת וגם חרדה שקטה שלא תמיד מדברים עליה, מספרים המתמחים.

עוד רגש שחוזר שוב ושוב הוא תחושת אשמה. אשמה כלפי מטופלים, כשאין זמן להקדיש לכל אחד את תשומת הלב הראויה, אשמה כלפי המשפחה על היעדרות ממושכת מהבית ולא להיות עם הילדים בתקופה קריטית שכזו ולעיתים גם אשמה כלפי עצמם כשהם מרגישים שהם כבר לא מצליחים להיות הרופאים שחלמו להיות.

בתוך כל זה, רבים מדברים גם על בדידות מקצועית ואישית. למרות העבודה בצוות והניסיונות של בתי החולים לעזור ולתמוך, יש רגעים שבהם המתמחה נשאר לבד עם ההחלטות, עם הקשיים ועם החוויות הקשות.

"לא תמיד יש עם מי לשתף בזמן אמת, ולא תמיד יש מרחב לעיבוד רגשי", המשיכה מתמחה נוספת בבית החולים. "עם הזמן, המראות הקשים, הסיפורים המורכבים, וה-מוות הופך לשגרה, אנחנו פחות או יותר רגילים, אבל כעת זה נהיה הרבה יותר קשה כי פשוט לא רואים את הסוף".

"אנחנו אוהבים את העבודה שלנו, אבל לעיתים אנחנו מרגישים שקופים כחלק מבורג במערכת", הדגישה מתמחה נוספת. "נותנים פיתרון לילדים מעל גיל 3 בבתי החולים, אבל מי שמתחת אין לו פיתרון. בעלי צריך להפסיד עבודה ולהיות עם כל ארבעת ילדיי. תוך כדי אנחנו מתפקדים עם זומים וסוג של שגרה, המצב בלתי אפשרי. בעלי גם צריך לעבוד כי הוא עובד חיוני, אז יוצא שאני מוציאה אלפי שקלים בחודש על בייביסיטר. בפועל - כל המשכורת שלי הולכת על זה. רק כדי שאוכל להגיע לעבוד, מישהו יחזיר לי את הכסף? אף אחד".

מנגד, בתוך כל הקושי הקיים, יש גם רגעים טובים יותר המספקים תחושת משמעות עמוקה וסיפוק. הצלחה בטיפול, חולה שמשתפר, מילה טובה ממשפחה, כל אלה הופכים לעוגנים שמחזיקים אותם בתוך המציאות הקשה.

גם התחושות החיוביות הללו מגיעות לעיתים יחד עם אמביוולנטיות, אהבה למקצוע לצד ספק אם אפשר להמשיך כך לאורך זמן. לא מעט מתמחים שואלים את עצמם בשקט: האם המחיר האישי שהם משלמים הוא כזה שאפשר לעמוד בו לאורך שנים? בייחוד בתקופה של מלחמה שלא נראית שתסתיים בזמן הקרוב.