כבר תקופה שחלקנו עובדים מרחוק, ורבים מדווחים על עייפות קיצונית ותחושת שחיקה המתלווה לכך. בימים אלו, כשהמערכת הרגשית שלנו גם כך מתוחה ומתמודדת עם השלכות המצב הביטחוני, מאגרי האנרגיה הבסיסיים שלנו מדולדלים. ולכן, העבודה מרחוק אינה רק שינוי טכני במיקום, אלא היא מוסיפה רובד משמעותי של עומס.
עבודה מרחוק אינה רק תחושה סובייקטיבית של חוסר נוחות, היא תופעה הנובעת מעומס קוגניטיבי יוצא דופן, מאמץ רגשי מוגבר ועייפות פיזית. העבודה דרך מסך דורשת ממערכת העצבים ומהמוח לעבוד הרבה יותר קשה, לפצות על חוסרים בתקשורת האנושית הטבעית, ולהיות ברמת דריכות גבוהה. לכן, טבעי לחלוטין שרבים מסיימים יום זום מרוקנים לחלוטין בהשוואה ליום עבודה פיזי במשרד.
למה זה כל כך מעייף?
●עומס קוגניטיבי ופיצוי חושי: בפגישה רגילה, המוח שלנו קולט ומעבד מידע חברתי באופן אוטומטי וללא מאמץ מודע דרך שפת גוף מלאה, נשימה, מבטים קטנים, ותחושת המרחב (מי רוצה לדבר, מי מסכים ומי מתנגד). בשיחות וידאו, רוב המידע הלא-מילולי הזה נעלם. המוח נאלץ לעבוד שעות נוספות כדי לפענח רמזים חלקיים מתוך ריבועים קטנים וקפואים, מה שמוביל לעומס יתר קוגניטיב.
●דריכות יתר: בפגישה פרונטלית אפשר לרגע להישען אחורה, להסיט מבט, לכתוב משהו, פשוט לנשום. המרחב הדיגיטלי, לעומת זאת, יוצר אשליה של קשר עין מתמיד - תחושה שכולם מסתכלים עליך כל הזמן. זה מכניס את הגוף למצב של דריכות מתמשכת שצורכת אנרגיה רבה.
●מודעות עצמית מוגברת ומתישה: בעולם האמיתי, כשאנחנו מדברים עם אחרים, אנחנו לא רואים את עצמנו. בשיחות וידאו אנחנו חשופים להשתקפות של עצמנו ברצף. מחקרים מראים שצפייה ממושכת בעצמנו מעלה משמעותית את רמת הביקורת העצמית והמתח, ודורשת משאבים נפשיים כדי לווסת את ה"הופעה" שלנו כלפי חוץ.
●אובדן מרחבי המעבר וטשטוש גבולות: הנסיעה לעבודה, ההליכה במסדרון, או אפילו הכנת הקפה במטבחון הם "זמני מעבר" שמאפשרים למוח לעבד חוויות ולעשות סוויץ'. בבית, פגישה נגמרת ב-14:00 וב-14:01 מתחילה הבאה, באותו כיסא ובאותו חדר. המוח לא מספיק "לסגור" את החוויה הקודמת, מה שמוביל לאורך זמן להצפה רגשית.
●עייפות פיזית וניתוק מהגוף: יום פגישות דיגיטלי משמעותו ישיבה סטטית ממושכת, חוסר תנועה, ומיקוד מבט בנקודה קרובה לאורך שעות (מה שמאמץ מאוד את שרירי העיניים). הפחתת התנועה הפיזית מקטינה את זרימת הדם והחמצן, ומחלישה את יכולת הגוף לווסת את עצמו.
מה אפשר לעשות כדי להפחית עייפות ולשמור על עצמנו?
●ניהול זמנים מותאם: לקבוע פגישות של 45 או 50 דקות במקום שעה. ה-10 דקות הללו קריטיות לאתחול מחדש של המוח.
●יצירת מרחב נשימה בתוך הפגישות: אפשר וכדאי להתחיל פגישות צוות ב"צ'ק-אין" קצר. לתת מקום של כמה דקות לדבר על מה שלומנו לפני שצוללים למשימות, כדי לאפשר שחרור לחצים וחיזוק תחושת השייכות.
●מינון חשיפה (לכבות מצלמה): נרמלו את האפשרות לכבות מצלמה בחלק מהישיבות או בחלקים מסוימים שלהן, במיוחד בפגישות מרובות משתתפים שבהן אתם בעיקר מאזינים.
●תנועה ככלי לוויסות: לקום בין פגישות! אפילו סיבוב של 3 דקות בבית, מתיחות קלות, או הבאת כוס מים, עוזרים "לשבור" את הקיפאון הפיזי ומשנים את רמת האנרגיה.
●טקסי מעבר: ליצור בכוח טקס סיום יום עבודה. לסגור את המחשב פיזית (ולא רק להרדים אותו), לצאת להליכה קצרה בחוץ, להחליף בגדים, או להשמיע שיר מסוים כדי לאותת למוח: "זמן העבודה הסתיים, חוזרים לבית".
●תקשורת אלטרנטיבית: לא כל שיחה חייבת להיות בווידאו. העבירו שיחות עדכון טכניות טלפון רגיל, ועשו אותן תוך כדי הליכה בבית או בחוץ כשמתאפשר.
לסיכום, עייפות מהעבודה מרחוק אינה סימן לחולשה או לחוסר מוטיבציה, היא תגובה ביולוגית ופסיכולוגית תקינה למצב לא טבעי. המוח והגוף שלנו מתאמצים לפצות על היעדר הנוכחות הפיזית, תוך התמודדות עם מתח מתמשך ומחסור בגבולות ברורים. לכן, הפתרון אינו להילחם בעייפות, אלא להכיר בה ולנהל את העבודה קצת אחרת - עם הפסקות יזומות, חיבור חזרה לגוף ולתנועה, חמלה עצמית, ומינון נכון של מסכים.
ד"ר ג'וליה גוזמן היא מנהלת השירות לעבודה סוציאלית - אסותא מרכזים, מרצה וחוקרת - ביה"ס לעבודה סוציאלית ע"ש בוב שאפל, אונ' ת"א