אתם קמים בבוקר, ועוד לפני הקפה פותחים חדשות. כותרת אחת על פצועים, עוד אחת על הרוגים, איזה סרטון שמתחיל לרוץ מעצמו בלי שלחצתם פליי. אתם גוללים עוד קצת, אולי מתוך הרגל, אולי מתוך ניסיון להבין מה קורה או מתוך שביב של תקווה לגלות גם משהו טוב. כמה דקות אחרי אתם סוגרים. לא כי זה לא חשוב - אלא כי זה כבר יותר מדי. אחרי שעה אתם חוזרים, כאילו משהו מושך אתכם פנימה, גם כשאתם יודעים שאין לכם באמת מקום לעוד. וזה בתנאי שבכלל הצלחתם לישון בלילה יותר משעתיים רצוף בלי אזעקות.
זה לא קורה רק מול המסך (הקטן או הגדול). אזעקה באמצע טלפון, ילדים שתקועים בבית כבר ארבעה שבועות בלי מסגרות, קבוצות וואטסאפ שלא נרגעות לרגע - אחד משתף סיפור אישי, אחר מעלה תמונה של רסיס או מכתש. ולאט לאט, אתם מוצאים את עצמכם מגיבים פחות, קוראים באלכסון, מדלגים. לא כי נהייתם אדישים, אלא כי משהו ביכולת להרגיש, להכיל, ולהיות במגע עם הסביבה פשוט נשחק עד דק.
אנחנו יכולים לקרוא לתחושה הזו "עייפות חמלה". זה אולי נשמע כמו מושג מאיזה ספר, אבל בפועל זו חוויה יום יומית שכולנו פוגשים - מצב שבו היכולת שלנו להזדהות עם כאב וקושי של אחרים, להיפתח אליו ולהחזיק אותו, פשוט מגיעה לקצה. לא בגלל חוסר רגישות, דווקא בגלל עודף ממנה.
כדי להבין למה זה קורה צריך להסתכל על ההקשר הרחב יותר. אנחנו לא מתמודדים "רק" עם אירוע אחד קשה שנמשך שלושה שבועות פלוס. אנחנו מתמודדים עם רצף של חודשים - שלא לומר שנים (קורונה, 7 באוקטובר, סבבים, מלחמה) - של חדשות קשות, של אזעקות, של חוסר ודאות מתמשך ופגיעה קשה בשגרה. במקביל, החיים עצמם לא נעצרים - יש ילדים בבית כי מערכת החינוך סגורה, יש מתח כלכלי כי העבודה במקרה הטוב לא יציבה ובמקרה הרע פשוט לא קיימת, ויש ניסיון להחזיק שגרה בתוך מציאות שאין בה שום דבר יציב. כל אחד מהגורמים האלה בנפרד הוא עומס בפני עצמו. ביחד, הם מצטברים למשהו שהנפש מתקשה לעבד ולעמוד בו.
המערכת הרגשית שלנו לא בנויה לקלוט כמויות כאלה של כאב, בטח לא כשהוא מגיע באופן מתמשך וללא הפסקה. בעבר (תנסו להיזכר מתי זה היה), מפגש עם סבל היה לרוב נקודתי, מוגבל בזמן ובמרחב. היום, אנחנו חשופים כמעט לכל דבר, בכל מקום, בכל רגע. זה יוצר מצב שבו אין מרווח נשימה בין גירוי לגירוי, בין סיפור אחד לאחר, בין התרעה לאזעקה ובין נפילה ל"האירוע הסתיים". הנפש, כמו כל מערכת אחרת, זקוקה גם להפוגות כדי להיות מסוגלת להמשיך לתפקד.
לא תקלה, הגנה
כשאין לנו הפוגות כאלה, מתחילים להופיע כל מיני סימנים. לפעמים זה נראה כמו חוסר התעניינות - אתם רואים כותרת ופשוט ממשיכים הלאה. לפעמים זה עצבנות וסבלנות שנגמרת מהר יותר מבדרך כלל. יש מי שמרגישים ירידה ביכולת להתרגש ויש מי שחווים דווקא הצפה - אבל כזו שמהר מאוד הופכת לתשישות. אל מול כל אלה, הרבה אנשים מדווחים על תחושת אשמה - "איך זה שאני כבר לא מגיב כמו פעם? מה זה אומר עלי?"
האמת הפשוטה היא שאין כאן תקלה אישית. יש כאן תגובה אנושית נורמלית למצב לא נורמלי. כשיש יותר מדי כאב ויותר מדי קושי, משהו בנו מתחיל להיסגר, כי המערכת שלנו מצמצמת את עצמה למינימום ההכרחי כדי לשרוד. זה לא שהיא לא רוצה להרגיש, היא פשוט לא יכולה כי היא תקרוס.
מה המחיר?
המחיר של העומס הזה הוא לא רק פנימי. הוא מחלחל החוצה לתוך מערכות היחסים שלנו. בזוגיות, למשל, הרבה אנשים מוצאים את עצמם פחות סבלניים, יותר קצרים, מתווכחים על דברים שבימים אחרים היו עוברים לידם. לא כי משהו מהותי השתנה בקשר, אלא כי כל אחד מגיע אליו כבר מותש ובלי רזרבות רגשיות שמאפשרות הכלה.
גם בהורות זה מורגש היטב. כשהילדים בבית לאורך כל כך הרבה זמן ובלי שגרה, וכשההורה עצמו מוצף - היכולת להיות נוכח, רגוע ומכיל נפגעת. זה יכול להתבטא בקוצר רוח, בתגובות חדות או פשוט בעייפות והתרחקות רגשית. ואז מגיעה גם אשמה, שמוסיפה עוד שכבה לעומס והקושי שקיימים ממילא.
מעבר לחיכוך היום יומי, העומס הזה מייצר תופעה שקטה ומכאיבה לא פחות - בדידות בתוך הביחד.
אנחנו יכולים לשבת באותו הסלון, באותו הממ"ד, כשכולנו חווים את אותה מציאות ומושפעים מאותן החדשות - ובכל זאת להרגיש רחוקים שנות אור זה מזה. כשהלב מתעייף, הוא מקטין את טווח הקליטה שלו. כל אחד מבני הבית נסוג לתוך "אי" קטן של ניתוק והגנה עצמית, מנסה לשרוד את ההצפה הפרטית שלו. התוצאה היא מצב שבו אנחנו אמנם נמצאים פיזית אחד ליד השני, אבל חסרים את המשאבים הנפשיים כדי לגשר על המרחק, להושיט יד או פשוט להיות נוכחים באמת בתוך השקט המתוח.
ביחסים עם חברים ומשפחה מורחבת קורה לא פעם משהו שקט יותר - התרחקות. פחות יוזמה ורצון להיפגש, פחות רצון להיכנס לשיחות עמוקות, פחות יכולת להיות שם בשביל אחרים באופן כללי. גם כאן זה לא ניתוק מכוון, זה צמצום בניסיון לשמור על המעט שנשאר מהמשאבים הפנימיים.
אז מה עושים עם זה?
קודם כל, מזהים.
עצם ההבנה שזו תופעה מוכרת ורחבה (מאוד) ולא רק משהו שעובר עליכם, שלא מדובר ב"חולשה" או "בעיה אישית", כבר מורידה חלק מהלחץ. יש הבדל גדול בין התחושה שמשהו בכם נשבר, לבין הבנה שאתם מגיבים באופן סביר לעומס לא סביר.
משם, אפשר להתחיל לעשות התאמות קטנות שנדרשות. אחד הדברים הראשונים שאליהם אפשר לשים לב הוא חשיפה לחדשות. לא התנתקות מוחלטת - לרוב האנשים זה גם לא אפשרי וגם לא רצוי - אלא יצירת גבולות. למשל, לבחור זמנים מסוימים וקבועים ביום להתעדכן, ולהימנע מחשיפה רצופה. לתת לנפש חלונות של שקט.
במקביל, בזמן החלונות האלה, חשוב לייצר רגעים של הורדה פיזית - דברים פשוטים כמו נשימה, תנועה ויציאה החוצה. הגוף והנפש קשורים, ולעיתים קרובות הדרך להקל על עומס רגשי עוברת דרך הגוף, ולא דרך מחשבה נוספת. דאגו לעשות כל יום משהו בשביל עצמכם - זה יכול להיות חמש דקות של שקט עם כוס תה, כוס יין במרפסת או פעילות גופנית, אבל תהיו טובים לעצמכם.
כיוון נוסף הוא לבחור איפה להשקיע רגשית. לא כל סיפור דורש תגובה, ולא כל ידיעה דורשת מעורבות. אפשר לבחור אדם אחד להיות איתו בקשר בזמן נתון, שיחה אחת להיות בה באמת נוכחים. במצבים של עומס, עומק מצומצם (ונבחר) עדיף על רוב מתיש.
ובעיקר - לאפשר לעצמנו גבולות. להכיר בזה שמותר לא לדעת הכל, לא לראות הכל, לא להיות זמינים לכל כאב ולדאוג גם לעצמנו. זה לא הופך אותנו לפחות אכפתיים. לפעמים זה מה שמאפשר לנו להישאר כאלה.
בתקופה הזו יש משהו מורכב במיוחד. הכאב לא רק קיים - הוא גם נגיש ונוכח כל הזמן. הוא מגיע אלינו בלי שנחפש אותו, חודר לשגרה שלנו (או לשאריות שלה), לשיחות, למרחבים הכי אישיים. והנפש שלנו, למרות הגמישות שלה, לא יכולה להתרחב בלי סוף, ובשלב מסוים היא מתחילה להצטמצם כדי להגן על עצמה.
אם מצאתם את עצמכם סוגרים חדשות באמצע, מדלגים על סיפורים, מגיבים פחות לחברים ובני משפחה או מרגישים שפשוט אין לכם יותר מקום - זה לא סימן שהפכתם לאדישים. זה סימן שאתם אנושיים בתוך מציאות שמעמיסה על האנושיות שלכם יותר מדי.
לא כל דבר צריך לעבור דרכנו כדי שנישאר אנשים אכפתיים. לפעמים, דווקא כדי להמשיך להרגיש - צריך לדעת מתי לעצור.
אור יניר הוא פסיכותרפיסט בגישה אקזיסטנציאליסטית, מטפל בקליניקה במרכז תל אביב