בימים האחרונים נדמה שכולם מדברים על זה: ברשתות החברתיות, באולפנים, בשיחות מסדרון, השאלה חוזרת שוב ושוב: מותר להתלונן בזמן מלחמה? יש מי שאומר: "ברור שלא. תתאפסו! העורף חייב להיות חזק ולתת אורך רוח לצבא ולדרג המדיני". לעומתם, יש שאומרים: "ברור שכן. גם לנו קשה. וכבר שנתיים וחצי מלחמה. כמה עוד אפשר?" והשיח, כמו שקורה לא פעם, נוטה להתקבע לשני מחנות, ובאופן ספציפי לשני המחנות הפוליטיים של עם קרוע.
אבל המציאות, כמו הנפש, תמיד מורכבת ורווית ניגודים.
כאן נכנסות כמה תובנות ממחקר על דחק וחוסן נפשי וקהילתי. ראשית, אין דרך אחת נכונה להתמודד עם דחק. יש הבדלים אדירים בין אנשים מבחינת דרכי ההתמודדות שלהם, ומה שיעיל עבור אדם אחד לא יהיה בהכרח יעיל עבור משנהו. יש מי שנשען על משמעת, על תפקוד, על "להחזיק קו". ויש מי שצריך לדבר כדי להחזיק מעמד.
הבדלים אינדיבידואליים אינם בעיה שיש לפתור. הם תנאי לחוסן. כי מי שלא פועל על פי טבעו, לא יחזיק מעמד בתנאים קיצוניים.
גם "קיטור" עצמו אינו תופעה אחת. לפעמים הוא באמת מפרק: סוחף לייאוש, מדביק אחרים בתחושת חוסר מוצא, משלהב בשיח של האשמה קורבנית, משחרר רגעית אבל משאיר אחריו ריק. הספרות על ויסות רגשי מלמדת שפריקה כזו לא בהכרח מקלה. למעשה, היא נוטה להעמיק מצוקה.
אבל יש גם קיטור אחר: אדם אומר: "קשה לי", ובאותה נשימה גם נשאר במצב ומתפקד כמיטב יכולתו. הוא מפחד, אבל לא מתפרק. הוא משתף, לא כדי לברוח מהמציאות, אלא כדי להישאר בתוכה, אבל פחות בודד. זה כבר לא קיטור שמפורר. זה קיטור שמקשר. וכשבודקים מה מנבא התמודדות לאורך זמן, שוב ושוב חוזרים לאותה נקודה: היכולת לתת שם למה שמרגישים, לשאת אותו בתוך קשר, ולהמשיך לפעול.
כאן נכנסת גם האחריות של מנהיגות. לגמרי לגיטימי שהמנהיגות תשדר לציבור ציפייה לחוסן, לא כזה שמשתיק קושי או דעות שונות, אלא חוסן שתומך ברציפות תפקודית: שהמערכות יעבדו, שהחיים ימשיכו, שלא נעצור. אבל אם זה כל הסיפור, אנחנו מחמיצים את חצי התמונה, כי חוסן לאומי אינו רק היכולת להמשיך לתפקד. הוא גם היכולת להחזיק את מי שמתקשה לתפקד.
מנהיגות לא רק דורשת עמידות, לא גם מייצרת תנאים לעמידות: הנחיות בהירות והגיוניות לחיים בעורף (למשל: כן או לא לשלוח ילדים לבית הספר), שירותי בריאות נפש נגישים, תמיכה קהילתית, ובעיקר שפה ציבורית שלא מתבלבלת בין סולידריות לבין השתקה. סולידריות אינה "אל תקטר". היא "יש מקום גם לקושי שלך כאן". אולי זה לב העניין: הקול שאומר "קשה לי" אינו סטייה מהמאמץ הלאומי. הוא חלק ממנו.
אז לקטר או לא? השאלה הזו, שמעסיקה עכשיו את כולם, מתבררת כלא מדויקת. השאלה האמיתית היא איך לאפשר ריבוי דרכים להיות חזקים, איך לבטא כאב בלי לפרק תקווה, ואיך להישאר אנושיים גם כשהמציאות אינה כזו? כי בסופו של דבר, אומה נמדדת גם ביכולת ובנכונות שלה להילחם וגם ביכולת שלה להרגיש, לבטא קושי, להיצמד לשגרת חיים הגיונית לנוכח סיכון, ובעיקר להישאר יחד.
פרופ' גולן שחר הוא פסיכולוג קליני ורפואי, חוקר דחק, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב ובית הספר לרפואה של אוניברסיטת ייל בארה"ב