שוב אנו מוצאים את עצמנו בימים של מתח ביטחוני גבוה, מציאות שמרבית הישראלים כבר מכירים היטב. מלחמה מול איראן, לחימה מתמשכת מול חיזבאללה בצפון ומלחמה ארוכה מול חמאס ברצועת עזה יוצרים מצב שבו רבים חיים כבר חודשים ארוכים בתחושת איום מתמשכת. האזעקות, הדיווחים החדשותיים, התמונות הקשות והדאגה לחיילים ולמשפחות בעורף יוצרים עומס רגשי גדול מאוד.
בתוך המציאות הזו מתרחשת תופעה מעניינת: הדחף לצפייה במסכים עולה. נו טוב, את זה אנחנו כבר יודעים, אבל במקביל, נדמה שגם עולם הטלוויזיה מגיב בהתאם, ככה יצא, ומגוון תוכניות ריאליטי חוזרות אל המרקע ומושכות מיליוני צופים. האח הגדול התחיל עונה חדשה בשבוע האחרון, המרוץ למיליון נמצא בתחילת הדרך ובקרוב יגיעו עוד כמה. השאלה המתבקשת היא מדוע דווקא בתקופות קשות כל כך אנו מוצאים את עצמנו נשאבים לתוכניות בידור קלילות.
הפיתוי לצפות ולברוח להקלה רגעית הוא טבעי ומובן. בעת חירום מערכת ההישרדות האבולוציונית שלנו פועלת שעות נוספות. הגוף נמצא בדריכות, מערכת העצבים שומרת על ערנות גבוהה והמוח מחפש כל הזמן סימני סכנה. מדובר במצב הישרדותי חשוב, אך גם מתיש מאוד.
מנגנון חשוב לוויסות רגשי
בשגרה, אנשים רבים יכולים להרפות בסוף היום ללא צורך בגירוי חזק שמושך את תשומת הלב. אולם כאשר המשבר מתמשך לאורך זמן, הדריכות הופכת ללחץ כרוני. העומס הרגשי מצטבר, תחושת חוסר השליטה מתעצמת, ורבים מרגישים מותשים נפשית ופיזית. במצב כזה אין זה מפתיע שאנשים רבים קורסים בסוף היום אל הספה ומחפשים משהו שיסיח את דעתם.
במציאות של מלחמה אחרי מלחמה, הבחירה לצפות בתוכנית ריאליטי אינה בהכרח עדות לניתוק מהמציאות. למעשה, היא יכולה לשמש מנגנון חשוב לוויסות רגשי. תוכניות ריאליטי מציעות דרמות של אחרים, סיפורים אנושיים המעוררים הזדהות, אמפתיה ולעיתים גם ביקורת או סלידה, אך אינם מאיימים ישירות על היציבות הרגשית שלנו.
יש לכך גם ממד נוסף. בעולם שבו המציאות עצמה נראית כאוטית ובלתי צפויה, הפורמט של תוכניות ריאליטי דווקא מציע סדר ברור. יש כללים ידועים, יש הדחות, יש משימות ויש מנצח בסוף. גם אם מדובר בסדר מלאכותי, עצם הידיעה שהמשחק מתנהל לפי חוקים מעניקה לנפש תחושת יציבות מסוימת בתוך המציאות הלא יציבה.
הסחת דעת מבוקרת
מעבר לכך, הצפייה מאפשרת סוג של הדחקה זמנית בריאה. מדובר בהפוגה שבה ניתן להניח את החרדה בצד ולהתחבר לרגשות יומיומיים יותר, כמו מתח סביב משימה, הזדהות עם משתתף אהוב או אפילו ויכוח קליל על מי צריך לנצח. רגשות כאלה, שלרוב נראים שוליים, כמעט ואינם זמינים כאשר אנו שקועים במצב חירום.
היתרון במנגנון הזה נתמך גם במחקר הפסיכולוגי. מחקריה הקלאסיים של הפסיכולוגית סוזן נולן הוקסמה משנות התשעים הראו כי רומינציה, כלומר נבירה בלתי פוסקת במחשבות שליליות על אירועים מלחיצים, עלולה להחמיר חרדה ודיכאון. לעומת זאת, הסחת דעת מבוקרת יכולה לקטוע את מעגל המחשבות הטורדניות ולאפשר למערכת הנפשית להתאושש.
עם זאת חשוב להבחין בין מנוחה בריאה לבין הימנעות. הסחת דעת הופכת לבעייתית כאשר היא כבר אינה הפוגה אלא בריחה שמונעת עיבוד רגשי של המציאות. כאשר הצפייה במסך מחליפה קשרים חברתיים, פוגעת בתפקוד בעבודה או בבית, או הופכת לאמצעי קבוע להדחקת רגשות קשים, היא עלולה דווקא להחמיר את המצוקה בטווח הארוך.
לכן חשוב לזכור כי טבעי שהמוח מחפש תכנים קלים כאשר הוא פועל במצב הישרדותי מתמשך. אך הסחת דעת מיטיבה צריכה להיות גשר חזרה למציאות ולא תחליף לה.
כדי לשמור על חוסן נפשי בתקופה מורכבת כל כך, מומלץ לשלב לצד הצפייה גם פעולות נוספות שתומכות בוויסות רגשי. יציאה לאוויר הפתוח, פעילות גופנית, תזונה מאוזנת וקשרים חברתיים קרובים יכולים לסייע מאוד בהפחתת עומס רגשי.
בסופו של דבר, גם צפייה בתוכנית ריאליטי יכולה להיות חלק ממנגנון ההתמודדות הבריא שלנו. כאשר היא משולבת באיזון נכון עם פעילויות מחזקות נוספות, היא יכולה להעניק רגע של נשימה בתוך מציאות מורכבת ולהזכיר לנו שגם בתוך הכאוס עדיין יש מקום להפוגה.
הכותבת הינה פסיכולוגית רפואית, בית החולים אסותא חיפה