"אמרו לי לפתוח את העיניים ולנסות לקרוא את המספרים על הלוח", משחזרת נועם סבן, נערה בת 18 שמגיל שנתיים ראייתה הלכה והדרדרה. "פתאום אני רואה. אני רואה מספרים. גם אם זה לא מושלם, אני רואה. בחיים זה לא קרה לי קודם. זה היה רגע מטורף", היא מספרת לוואלה בריאות.
עבור רוב האנשים, בדיקת ראייה היא פעולה די שגרתית: כמה שניות מול לוח עם מספרים או אותיות, קריאה קצרה וזה נגמר. אבל עבור נועם, שנאבקה במשך שנים במחלת עיניים קשה, אותו רגע קטן הפך לרגע מכונן.
ימים ספורים קודם לכן היא עברה השתלת קרנית במרכז הרפואי שיבא בתל השומר - בבית החולים התת־קרקעי שהופעל בזמן המלחמה מול איראן במסגרת מבצע "שאגת הארי".
"כל החיים ראיתי במקרה הטוב בערך 6/90", נועם מספרת. "לפני הניתוח זה כבר היה בערך 6/120. יום אחרי הניתוח פתאום ראיתי בערך 6/14. זה משהו שבחיים לא חוויתי".
הראייה עדיין ממשיכה להשתפר, והרופאים מעריכים שהתהליך יימשך חודשים ארוכים. אבל כבר עכשיו, אומרת נועם, החיים נראים אחרת לגמרי. "פתאום העולם נראה חד יותר. אני מסתכלת סביב ורואה דברים שלא שמתי לב אליהם קודם".
המחלה שהתגלתה כשהייתה רק בת שנתיים
אביה של נועם, לירון סבן, זוכר היטב את הרגע שבו הכול התחיל. נועם הייתה אז רק בת שנתיים. "שמנו לב שיש משהו מוזר בעין שלה", הוא מספר. "הייתה איזו עכירות והיא התחילה להיסגר. בהתחלה חשבו שמדובר בדלקת רגילה ונתנו טיפות, אבל המצב שלה לא השתפר".
רק לאחר בדיקות נוספות התברר כי מדובר בזיהום ויראלי מסוג הרפס שפגע בקרנית העין. "כשהבנו מה זה באמת, כבר הייתה צלקת בקרנית". מאותו רגע הפכו הביקורים אצל רופאי העיניים לחלק בלתי נפרד מחיי המשפחה. פעמים רבות נסעו מצפת למרכז הארץ כדי להגיע לבדיקות וטיפולים.
"לפעמים היינו יוצאים מהבית בחמש בבוקר כדי להגיע בזמן לתור בבית החולים", מספר לירון. "ולפעמים אפילו נשארנו לישון באזור המרכז על חשבוננו כמובן, אף אחד לא עזר לנו בנושא המימון".
לאורך השנים ניסו הרופאים מגוון טיפולים: תרופות, טיפות, עדשות מגע מיוחדות וניסיונות שונים לשפר את הראייה. "הוצאנו עשרות אלפי שקלים על עדשות מיוחדות", הוא מספר. "אבל היא פשוט לא הצליחה להשתמש בהן". האפשרות של השתלת קרנית עלתה כבר בעבר, אך נדחתה. "היא הייתה קטנה מדי", הוא אומר. "וגם פחדנו לקחת סיכון".
"ואז הגיע הטלפון שחיכו לו במשך שנים"
קצת לפני המלחמה הגיעו נועם ואביה לביקורת נוספת בבית החולים, שם פגשו את ד"ר אסף פרימן, מנהל יחידת הקרנית בשיבא.
"הוא הסביר לנו בפירוט על האפשרות של השתלת קרנית", מספר לירון. "הרגשנו שאנחנו בידיים טובות".
זמן קצר לאחר מכן החלה המלחמה - ואז הגיע הטלפון שחיכו לו במשך שנים. "אמרו לי: 'אנחנו מתקשרים מתל השומר. יש קרנית להשתלה. תוכלו להגיע מחר?' חשבתי שעובדים עליי", הוא אומר. "אמרו לנו שזה יכול לקחת שנה, שנתיים או יותר. ופתאום זה קורה".
מתנת יום הולדת יוצאת דופן
הניתוח נקבע יום לפני יום הולדתה ה־18 של נועם, בזמן המלחמה בבית החולים התת־קרקעי. "אמרתי לה שהיא הולכת לקבל את המתנה הכי טובה שיש", מספר אביה.
עבור נועם, הניתוח לשיקום הראייה לא היה רק רגע רפואי חשוב להמשך חייה, אלא גם חוויה יוצאת דופן של טיפול רפואי בזמן מלחמה.
כשהגיעה למרכז הרפואי שיבא בתל השומר, גילתה מציאות שונה לגמרי ממה שהכירה בעבר. "בפעמים הקודמות שהייתי מאושפזת הכול היה במחלקה רגילה עם חדרים ופרטיות", היא מספרת. "הפעם נכנסנו לחניון, ופתאום ראיתי מלא אנשים, רופאים, ציוד רפואי. זה היה מטורף".
לדבריה, התחושה הייתה כמעט בלתי נתפסת. "ממש הורידו בית חולים שלם למטה. ברגע שהגענו הכול כבר היה מסודר", היא מספרת. "זה היה מדהים לראות איך הם הצליחו להקים שם הכול. ממש בית חולים שלם מתחת לאדמה".
למה הקרנית נפגעה
נועם מודה כי לא הכול היה פשוט. "היה קצת מחסור בפרטיות", היא אומרת. "אתה רואה הרבה אנשים סביבך, הכול קורה בתוך החניון, וזה לא מה שאתה רגיל אליו כשאתה מגיע לבית חולים".
אבל למרות התנאים החריגים, היא מדגישה כי הצוות הרפואי עשה הכול כדי להקל עליה. "מהרגע שהגעתי דאגו לי להכול. כל דבר קטן שהרגשתי לא בנוח איתו, מיד טיפלו. הצוות היה מדהים".
במיוחד היא מזכירה את המנתח שלה. "הוא באמת בן אדם מדהים", היא אומרת על ד"ר אסף פרימן. "מעבר לזה שהוא רופא מצוין, רואים שהוא אדם טוב. נקשרנו אליו מאוד".
לדברי ד"ר אסף פרימן, הסיבה לפגיעה בראייה הייתה התפרצויות חוזרות של נגיף ההרפס בעין. "אצל רוב האנשים הרפס גורם לפצעים בשפתיים", הוא מסביר. "אבל אצל חלק קטן מהמקרים הנגיף מתיישב דווקא על העצב שמוביל לעין".
הקרנית, מסביר פרימן, חייבת להיות שקופה לחלוטין כדי שנוכל לראות. "כאשר נוצרת בה צלקת, היא מאבדת את השקיפות שלה והראייה נפגעת".
לדבריו, במקרה של נועם הפגיעה הייתה משמעותית במיוחד. היא כמעט שלא ראתה בעין שמאל. הצלקת הייתה גדולה מדי. עדשות מגע יכולות לעזור כאשר פני השטח של הקרנית לא סדירים, אבל כשיש צלקת שמסתירה את הראייה - אין דרך לשפר את הראייה בלי ניתוח".
"פתאום החיים נפתחו בפניי"
לפני ההשתלה עצמה עברה נועם גם טיפול מיוחד שנועד להפחית כלי דם שנוצרו בקרנית בעקבות הדלקות. "זה שלב חשוב", מסביר פרימן. "ברגע שיש כלי דם בקרנית, הגוף עלול לזהות את השתל כגוף זר ולדחות אותו".
הניתוח שבוצע לנועם לא כלל החלפה מלאה של הקרנית, אלא השתלה חלקית בלבד - שיטה מתקדמת יותר שהפכה נפוצה בשנים האחרונות. "הקרנית בנויה משכבות", מסביר פרימן. "בעבר היינו מחליפים את כל עובי הקרנית. היום, אם רק החלק הקדמי פגוע, מחליפים רק אותו".
כעת, לאחר הניתוח, נועם עדיין נמצאת בתהליך החלמה. היא מקפידה על טיפול אינטנסיבי: טיפות עיניים מספר פעמים ביום, תרופות ובדיקות מעקב. אבל למרות הדרך שעוד לפניה, היא כבר מרגישה את השינוי.
"פתאום החיים נפתחו בפניי", היא אומרת בהתרגשות. "אני רואה דברים שלא ראיתי קודם".
המחשבות על תורם הקרנית אינן מרפות ממנה. "זה מדהים לחשוב שמישהו נתן לי את האפשרות לראות", היא אומרת. "אני ארצה בהמשך גם להכיר את משפחתו, כי בסופו של דבר חלק מגופו נמצא עכשיו אצלי. עבורי זו המתנה הכי גדולה שאפשר לקבל".