בואו נודה באמת שכולם יודעים אבל ממעטים להגיד בקול: הלמידה מרחוק היא סיוט מתמשך. הילדים שונאים אותה, המורים מתקשים לנהל שיעור אמיתי מול מסך מלא בקוביות שחורות, ולנו ההורים מדובר בניג'וס. אנחנו מוצאים את עצמנו רודפים אחרי הילדים בבוקר, מתחננים שיתחברו, נאבקים במיקרופון שובת, ומתפללים שישתתפו. אז למה? הרי ברור לכולם שהאפקטיביות הלימודית בזום נמוכה משמעותית, ובינינו - בתוך העייפות המצטברת של המלחמה, רובנו אפילו לא טורחים להעיר את הילדים לשיעור הבוקר אם לא חייבים.
לכן, כששר האוצר בצלאל סמוטריץ' מציע לבטל עכשיו את הלמידה מרחוק בשיא מבצע "שאגת הארי" ולהעתיק את התקציב לימי לימודים פרונטליים בחופשת הפסח, נראה שהוא למעשה צודק. לפחות על הנייר. כלכלית ולימודית, הגיוני הרבה יותר להשקיע את הכסף הציבורי בימים שבהם הילדים יושבים בכיתה ובאמת לומדים, ולא בשעתיים מבולבלות באונליין שנקטעות כל רגע. על פניו, הקיצוץ הזה מתיישב באופן מושלם עם הרציונל האקדמי (ונעזוב לרגע בצד את הסתדרות המורים).
אבל כאן בדיוק מסתיים קובץ האקסל של משרד האוצר, ומתחיל המחיר הנפשי. העמדה שלי חורגת מהקונצנזוס נגד הלמידה מרחוק: גם אם בתכל'ס הילדים לא לומדים בו שום דבר חדש במתמטיקה או בפיזיקה - המפגש הזה הוא קריטי, ואסור לנו לבטל אותו.
הוא לא חשוב רק בשביל "לשמור על שגרה", ובטח לא רק בשביל האינטראקציה החברתית דרך המסך. בניגוד למה שנהוג לחשוב, המטרה העיקרית במפגשים האלה היא אפילו לא תהליך ה"עיבוד" הרגשי של המצב, אלא המעבר חזרה לעשייה. במציאות שבה הם מרגישים חסרי אונים, המפגשים הללו בונים להם דבר אחד בסיסי שמערכת כלכלית לא יודעת למדוד: תחושת ערך ויכולת.
הילדים שלנו הם לא שקית שאפשר להעביר ממקום למקום או ממרחב מוגן אחד למשנהו. בתוך כאוס מוחלט וחוסר שליטה, הם חייבים להרגיש שיש להם אחריות ומשימה לקום אליה בבוקר. כדי שהלמידה מרחוק תעבוד, פשוט צריך לדייק אותה: תנו להם ציון על עצם הנוכחות, תנו להם משימות אופליין שיעשו בבית אחרי שהמסך נסגר- דברים שידרשו מהם להיות פעילים. אחרי שנות הקורונה, מלחמת חרבות ברזל ומערכות קודמות, יש בידינו היום את הכלים להפיק לקחים ולדייק את הפורמט. הוא אולי אינו פאר היצירה, אבל בהחלט מספק לילד מנות קטנות וחיוניות של אסקפיזם, הרבה יותר ממה שלנו, ההורים המותשים, יש כוח לתת.
הצורך הזה בוער עכשיו אפילו יותר, כשהמשק חוזר לעבודה חלקית והורים רבים נדרשים להגיע למשרד או מנסים לתפקד מהבית. אבל חשוב לשים את הדברים על השולחן: הלמידה מרחוק איננה בייביסיטר. היא לא נועדה רק להעסיק את הילדים כדי שנצליח לעבוד. היא הדבר האחרון ששומר עליהם בתוך שפיות של הקשר ומשמעות. היא זו המונעת מהם להרגיש ולהיות תלושים, מנותקים, ולחכות בין האזעקות. היא מחזירה אותם למקום של מחויבות. ועם זאת, קשה להתעלם מהקריצה המציאותית: כשהילד מקבל בחזרה את העוגן ואת תחושת היכולת שלו, וההורה מקבל שעתיים של שקט לשיחת עבודה , מדובר במצב של Win-Win מובהק.
אין ספק שללמידה מרחוק יש מחיר כספי וכלכלי למשק. אבל מול טבלאות התקציב, המדינה חייבת לשים את המחיר הנפשי. מול גירעון רגשי של דור שלם שצמא למשמעות, לעשייה ולאחריות, אל לנו לקצץ בתחושת הערך שלהם היום, רק כדי להבטיח להם החזרים בפסח.
אורי דוידי, פסיכולוג חינוכי ומייסד עמותת "מרכז מרחב"