התינוקות אולי לא מבינים מה קורה - אבל המוח שלהם קולט הכל

במציאות כמו זו שחווים אזרחי ישראלי בשבוע וחצי האחרונים, טבעי שנרצה לייצר עבורנו ועבור הילדים שלנו מקום מוגן ותחושת ביטחון בגוף ובנפש. חשוב שהורים ידעו - שגם אם אינם מדברים או מבינים הכל - המצב משפיע גם על תינוקות.

כל תינוק נולד עם שתי מערכות ביולוגיות מרכזיות שעובדות במקביל ומשפיעות ומושפעות זו מזו:

* מערכת ההתקשרות מחפשת ביטחון, קרבה וקשר עם דמויות מטפלות עיקריות, והיא עוזרת לו להרגיש מוגן דרך קשר גם במצבים של אי ודאות במציאות.
⁠
* מערכת הישרדות אחראית לזיהוי סכנות ולהפעלת מנגנוני ההגנה במצבי סכנה.

עבור הילדים שלנו, קטנים ככל שיהיו, הקשר איתנו הוא הצורך הביולוגי הכי בסיסי שלהם כדי להרגיש בטוחים.

תינוקות הם יצורים חברתיים מהרגע הראשון. הם נולדים עם "קולטנים" עדינים שמאפשרים להם ללמוד על העולם סביבם. הקולטנים הללו תפקידם לסרוק את הסביבה - הם מזהים סכנות "פוטנציאליות" (רעשים, תנועה מהירה, מתח באוויר), ובו זמנית מחפשים ביטחון בקשר עם ההורה.

במצב של זיהוי סכנה ישנו חלק שאחראי ומפעיל את הגוף כמו "נורת אזהרה", שמעביר את המערכת למצב חירום. המערכת משתנה באופן אוטומטי לאחד משלושת המצבים: קיפאון, מלחמה או בריחה, שבאים לידי ביטוי בדופק מהיר, נשימה קצרה, מתח בשרירים ודריכות.

כאן נכנס הקשר שלנו. ובראש ובראשונה אנחנו צריכים לראות קודם איך אנחנו מווסתים את עצמנו, כי ויסות הילדים מתחיל בהורים: ממש כמו בהנחיות הבטיחות במטוס: קודם שמים את המסכה על עצמנו, ורק אחר כך על הילדים. כך גם בבית כשאנחנו מצליחים להרגיע את עצמנו, אנחנו יכולים להיות המקום הבטוח שהילד זקוק לו.

היכולת שלנו לווסת את עצמנו מתחילה מהגוף. היכולת הזו מאפשרת לנו לעצור רגע, להבין את השתלשלות האירועים, להסביר רגשות ולפעול במצבי כעס או סכנה בצורה מאורגנת ומחושבת.

יכולת הוויסות העצמי של הילדים מתפתחת בהדרגה, לרוב מגיל 6 והלאה. לכן ילדים צעירים אינם יכולים להרגיע את עצמם לבד - הם זקוקים לנוכחות מרגיעה של מבוגר שיעזור להם לחזור לאיזון. החיבוק, הקול הרגוע, המבט והתחושה שאנחנו "שם" עבורו וביחד איתו - כל אלו שולחים לגוף שלו מסר של ביטחון.

חשוב לזכור שגם אנחנו ההורים לא תמיד מצליחים להישאר רגועים זה טבעי, אנושי וקשה, ואין הורה שמצליח ב־100% מהזמן. עם זאת, ההשפעה שלנו משמעותית והכרחית.

התפקיד שלנו הוא לא לנסות להעלים פחד, וגם לא להתעלם ממנו, אלא ללוות אותו: לתת מקום לרגשות ולתחושות הגוף כמו דריכות, דופק מהיר, בלבול או בהלה ולהראות שיש סביבו אנשים ששומרים, אוהבים ודואגים לו, ושאפשר ומותר להרגיש הכול.

התחושה שהילד בטוח בתוך הקשר שלנו היא כמו נוגדן טבעי לחרדה. כשאנחנו יחד, הגוף שלו משחרר הורמונים שמרגיעים אותו ומאפשרים לו להרגיש יותר בטוח בעולם.

מחקרים מראים שהדבר החשוב ביותר במניעת טראומה הוא פחות האירוע עצמו, אלא חוויית הביטחון שבה הילד הרגיש באירוע.

הילד אולי לא יזכור בדיוק מה נאמר או קרה, אבל הוא יזכור מי היה לידו.

* נשימות עמוקות בדגש על תשומת לב לשאיפה ולנשיפה
* דמיון מודרך
* מוזיקה
* מגע - חיבוק, ליטוף, מסאג' ועוד
* תנועה ושחרור אנרגיות (צחוק, ריקוד, משחקי תופסת)
* שהייה בחוץ ורגיעה באוויר הפתוח
* יצירה וחוויות חושיות כמו מים, בצק, חול או אמבטיה ארוכה
* העצמה ומתן תפקידים ותחושת משמעות: לטפל בבעל חיים, אחריות במטלות הבית ועוד

אוריאן חיות מצרפי, עובדת סוציאלית במרפאה לבריאות הנפש לגיל הרך והינקות, מכבי שירותי בריאות