מאז פרוץ מלחמת "שאגת הארי", נדמה כי החברה הישראלית עברה למצב תפקוד אוטומטי. אם במערכות קודמות הורגשה טלטלת ההפתעה, הפעם הגענו דרוכים יותר. המערכות מתפקדות, הציבור נשמע להנחיות, ויש תחושה של הסתגלות כמעט טבעית למציאות הביטחונית.
אבל מאחורי החזות החזקה מסתתרת מורכבות עמוקה יותר.
אנחנו אומרים לעצמנו שהתרגלנו, אבל לעיתים מדובר במנגנון הישרדותי שמאפשר לנו לדחוק את הכאב הצידה כדי לתפקד. זה לא אומר שהכאב איננו. הוא פשוט ממתין.
הדיסוננס של החוסן
חוסן נפשי כולל שני רבדים. הראשון הוא הסתגלות. המוח לומד שיש אזעקה ויש מרחב מוגן, יש סדר פעולות ברור ויש שליטה יחסית במצב. זהו חוסן תפקודי שמאפשר לא לאבד עשתונות.
הרובד השני עמוק יותר והוא היכולת לעבד את הפגיעה עצמה.
מתחת לפני השטח של ציבור ממושמע ומתפקד קיימות פגיעות רבות שאינן מטופלות. לא רק מי שביתו נפגע או מי שאיבד קרוב משפחה, אלא גם המעגלים הרחבים יותר. הורים לפצועים, בני זוג שחיים חודשים בנפרד בגלל מילואים, סטודנטים שהלימודים שלהם נקטעו שוב ושוב.
הנזקים הללו מצטברים גם אם למדנו לא להיכנס לפאניקה בכל אזעקה.
אפקט ההצטברות
אחת הסכנות המרכזיות בלחימה מתמשכת היא שהפגיעות אינן מחכות בתור. הן נערמות זו על גבי זו.
מי שסחב חרדות ממבצע קודם או צלקות נפשיות מהשבעה באוקטובר או ממלחמות עבר, עשוי למצוא את עצמו מוצף מחדש.
אדם שחשב כי עיבד את חוויותיו ממלחמה קודמת עלול לגלות שהרגשות מתעוררים מחדש כאשר בנו מתגייס. אישה שמנהלת את הבית לבדה חודשים ארוכים בזמן שבן זוגה במילואים לא רק מפגינה חוסן, אלא גם צוברת שחיקה שתשפיע בהמשך על בריאותה, זוגיותה והורותה.
השגרה שלנו מופרעת כבר שנים, עוד מתקופת הקורונה. בחיי יום יום אנחנו מזינים את עצמנו דרך תחביבים, מפגשים חברתיים, לימודים ועבודה. במצבי חירום משאבים אלה מצטמצמים.
העייפות אינה רק פיזית. זו עייפות נפשית מצטברת.
הכול מתחיל כשהכול נגמר
אנשי בריאות הנפש מכירים תופעה שחוזרת על עצמה. בזמן הלחץ אנשים עושים שריר. הם מתגייסים, פועלים בקור רוח ומחזיקים מעמד.
אבל דווקא כשהמתח יורד, שם מתחיל התהליך האמיתי. כמו בתקופת מבחנים או בלחץ כלכלי כבד, הנפש משחררת את המועקה רק כשמותר לה. כשהציבור מרגיש שהכול נגמר, עבורנו זה השלב שבו הדברים מתחילים לצוף.
הפגיעות אינה אחידה. צעירים נושאים בנטל תפקודי כבד, בעוד שאוכלוסייה מבוגרת חווה לעיתים חרדה עמוקה יותר בשל היחלשות הגוף ותלות באחרים. אך גם מי שנראה חזק במיוחד אינו חסין.
מה אפשר לעשות כבר עכשיו
הצעד הראשון הוא הכרה בכך שהמחיר קיים. תפקוד גבוה אינו הוכחה להיעדר פגיעה. מתן הכרה בעייפות חשוב במיוחד. ירידה בסבלנות, קושי להתרכז או תחושת שחיקה אינם סימן לחולשה אלא תגובה טבעית למאמץ מתמשך.
שמירה על בריאות שגרתית היא מרכיב קריטי נוסף. הזנחת בעיות רפואיות או ויתור על בדיקות בשל תחושת חוסר פניות עלולים להעמיק את השחיקה הנפשית. גוף ונפש קשורים זה בזה.
חשוב גם לתת לגיטימציה לחרדה. בהלה מאזעקה גם אחרי פעמים רבות אינה מעידה על חוסר חוסן אלא על אנושיות בסיסית. ההבנה שמותר לפחד מאפשרת עיבוד רגשי במקום הדחקה.
החוסן של החברה הישראלית מרשים, אך אינו חסינות. אנו לומדים להסתגל למציאות מורכבת, אולם אסור לנרמל את הפגיעה.
ביום שאחרי המערכה, לא רק התשתיות יזדקקו לשיקום. גם הלבבות של אלו שהמשיכו לתפקד בשקט, לאורך זמן, יזדקקו למרחב של הקשבה וטיפול.
ד"ר אורן בלס הוא פסיכולוג קליני במאוחדת מחוז ירושלים