היא שורפת מרווה, אני אוגר שימורים - וזה עובד. האם הסיבה היא פרק ב'?

כשטליה לוין דמיינה לעצמה זוגיות, מה שלא קרה לה יותר מדי לאורך השנים, היא חשבה שבן הזוג שלה יהיה אדם רוחני, כזה שיש לו בבית מזרן יוגה ושריטריט במדבר הוא בילוי לגיטימי עבורו בסופי שבוע.

במקום זה החיים זימנו לה קרנף מצוי כמוני, אחד שעבורו כל ה"רוחניים" למיניהם הם חומדי קריסטלים ומלקקי קרפדות. טוב, קצת נסחפתי בדימוי, אבל יהיה זה אך הוגן להגיד שהמפגש בינינו, לפחות בכל הקשור לענייני הרוח, הוא משחק קצוות.

מה זה אומר על הזוגיות שלנו? תתפלאו, אבל לא הרבה, אם בכלל. אולי זה מפני שבמקום שבו שוררים אהבת אמת וכבוד הדדי אין יותר מדי חשיבות להגדרות. אולי מפני שאנחנו שבויים ביותר מדי סטיגמות על רוחניות לעומת פרגמטיזם, על ספירטואליזם לעומת שכלתנות ועל אמונה לעומת ריאליזם.

ו... רגע, אולי אני לא כזה קרנף כמו שחשבתי? כלומר - מה מפחיד אנשים מסוגי להתחבר לממדים נסתרים בנשמתם? למה אנחנו מפחדים כל כך להיות מזוהים עם רוחניות?

שורפת מרווה מאלת אמונה וגבר שמתפלל רק במשחקים של מנצ'סטר יונייטד נפגשים באמצע החיים - וזו לא התחלה של בדיחה, אלא של זוגיות שמגשרת על הפערים הללו באהבה גדולה.