יש משהו כמעט מצמרר באופן שבו ההיסטוריה מהדהדת דווקא השנה. חג פורים, שכל מהותו היא ציון הצלת העם היהודי מאיום השמדה שהגיע מפרס, נחגג כעת כשהאיום מאיראן והמתיחות הביטחונית הכללית מרחפים מעל ראשינו.
כעת, עת חנויות הצעצועים כורעות תחת עומס כאוטי של פאות ואביזרים, הורים רבים מוצאים את עצמם מופתעים מבחירת התחפושת של הילדים: אם בנינו על איזו תחפושת קלילה של טרנד מה-TikTo, משפיען רשת אהוב או שחזור משעשע ממופע הסופרבול של באד-באני, המציאות טפחה לנו על הפנים.
במקום זאת, אנו עדים לנהירה לתחפושות שמשדרות כוח, חסינות או אפילו התרסה: חיילים קרביים, שוטרים חמושים מכף רגל ועד ראש, מפלצות מעוררות אימה, ואיך לא - ביקוש חסר תקדים לתחפושת של דונלד טראמפ. אם לרגע עלה בכם האינסטינקט ההורי וביקשתם לרכך את התחפושת המיליטנטית המבוקשת - תעצרו. במציאות של היום, ההתעקשות הזו של הילדים היא מנגנון הגנה חיוני שחשוב שנבין, ונאפשר.
כדי לא ליפול לקלישאות, עלינו לזכור אמת בסיסית ופשוטה אחת: כל התנהגות של ילדים היא תקשורת. הם תמיד מנסים להגיד לנו משהו. בחירת התחפושת אינה מקרית; היא פרמטר שדרכו אנו יכולים לבחון שני דברים מרכזיים בחייו של הילד:
הפרמטר הראשון- המראה החברתית. בחירת התחפושת מגלה לנו מי מעניין אותם, מה חשוב להם, ומה מייצר בכיתה שלהם תחושת ערך וחשיבות. היא עונה על שאלות מרתקות כמו: מה הופך בעיניהם אדם או דמות לגיבור? מה נחשב בגילם ובסביבתם היום לסמל סטטוס? ועד כמה חזק הלחץ החברתי אצלם. אלו שאלות משמעותיות שנותנות לנו הצצה למיקרו-קוסמוס של עולמם החברתי.
הפרמטר השני - החלל הפנימי. כאן אנו פוגשים מקום עמוק יותר. התחפושת מבטאת פעמים רבות בדיוק את מה שחסר לילד בעולם האמיתי. דרך הבחירה הזו, הילד מתקשר איתנו, אומר לנו מה הוא צריך ומה הוא מבקש מאיתנו.
וכאן בדיוק מתחברות התחפושות למציאות הביטחונית של התקופה האחרונה. כשהעולם בחוץ כה שברירי עבור כולנו, הדבר המרכזי שחסר להרבה מאוד ילדים כרגע הוא ביטחון, כוח ושליטה. ילד שמרגיש חסר אונים וקטן מול מציאות של אזעקות, המתנה דרוכה לתקיפה איראנית ואי-ודאות קיומית, זקוק נואשות למלא את החסר הזה. לכן, כשהוא בוחר להיות קאובוי, אקדח הפלסטיק הוא לא סתם אביזר - הוא קריטי. הוא הסמל לכוח שאבד לו. הבחירה להתחפש לחייל או למפלצת מאפשרת לו, לפחות ליום אחד, להיות הצד החזק, המפחיד והבלתי מנוצח.
כשילד מבקש את הכוח הזה, במיוחד בזמנים האלה, האתגר שלנו כהורים הוא לראות איך בתוך המשאבים הנפשיים המוגבלים שלנו מול אותה מציאות בדיוק, ביכולתנו לתת להם את המרחב שהם צריכים ומבקשים.
אז איך נכון להתמודד עם זה בבית?
כדי לעזור לילדים וכמובן לנו ההורים להפיק את המקסימום מההזדמנות הפסיכולוגית של פורים, הנה כמה עקרונות פעולה:
1.שחררו את "תמונת האינסטגרם". השנה, יותר מתמיד, התפקיד שלנו הוא להיות מכילים, לא מבקרים. הניחו בצד את הצורך בתחפושת אסתטית שמצטלמת נהדר או את החשש מ-"מה יגידו ההורים/ המורים / הילדים האחרים בבית-הספר". תנו לילד את המרחב להיות מה שהוא צריך להיות.
2.אל תיבהלו מהרצון לנשק כאביזר. למרות החשש הברור- חרבות צעצוע, רובים, אפודים ושריונות פלסטיק אינם מעודדים אלימות, אלא משמשים כמרחב מוגן לעיבוד פחדים. אל תנסו לצנזר את האביזרים הללו. עבור הילד, הם חליפת המגן הנפשית שלו כרגע.
3.החליפו ביקורת בסקרנות ובשיחה. במקום להגיד "למה בחרת משהו כל כך מכוער/ מפחיד/אלים?", נסו לשאול שאלות שמזמינות שיחה והרחבה: "מה הכוח המיוחד של הדמות הזו?", "ממה המפלצת הזו הכי פוחדת?", או "את מי הגיבור הזה הולך להציל?".
4.אפשרו את "המרד". אם הילד מתעקש על תחפושת מוזרה, שוברת מוסכמות או "יצירתית בכל מחיר", זכרו שזו הדרך שלו לבלוט ולבדוק גבולות במסגרת חוקי המשחק של החג. זרמו איתו.
במציאות מתוחה שבה הילדים שלנו מרגישים לעיתים חסרי שליטה, התחפושת היא לא רק משחק, היא גלגל הצלה של ממש. תנו להם את הרשות להיות הגיבורים, הקאובויים או המפלצות שהם מבקשים להיות. לפעמים, כדי לחזור להיות ילד בטוח בעצמו מחר, צריך קודם כל לקבל אישור להיות מישהו אחר היום.
הכותב הוא פסיכולוג חינוכי מייסד עמותת "מרכז מרחב".