השבוע פורסם מקרה מחריד שבו שני נערים תקפו אדם מבוגר שרכב באופניו בפארק הלאומי. לפי הדיווח, הם בעטו בגבו, הפילו אותו, צילמו את האירוע - וברחו. המקרה המזעזע הזה מצטרף לדיווחים הקשים על אלימות, בריונות והתעמרות במערכת החינוך. לעיתים קרובות מדי אנחנו שומעים על ילדים שסבלו מהתעללות, ובמקרים רבים מדי זה נגמר באסון.
איך זה קורה כאן?
רבים מאיתנו יושבים בבית, קוראים את הידיעות האלה ומזדעזעים עמוקות. רבים מדברים על "הדור המקולקל" הזה או על איך פעם היה טוב יותר. אבל האמת העצובה היא שלא מדובר בדור מקולקל, מדובר בדור במשבר משמעותי. אלו נערים ונערות שנמצאים כבר 6 שנים בטלטלה עמוקה, וביותר מדי מקרים - לא מקבלים מענה לקושי שלהם.
הדור הזה ננעל בבית המון זמן בקורונה, בתקופה שבה הם אמורים ללמוד מיומנויות חברתיות ותפקוד בחברה. מיד אחרי זה הם ראו את המדינה שלהם נקרעת לשניים בגלל משבר פוליטי, ואז הגיעה ה-7 באוקטובר. רבים מהם איבדו אדם קרוב. ההורים שלהם היו במילואים, חלקם פונו מהבית. הייתה שם חרדה, בדידות ופחד אמיתי, והדבר היחיד שלא היה להם בשנתיים האלה היה שגרה.
אפילו עכשיו, הילדים האלה לא יודעים אם הם יחגגו פורים או יישבו במקלט.
גיל ההתבגרות גם ככה קשה. מערכת ויסות הסיכונים וההיגיון לא מפותחים מספיק, הם אימפולסיביים וקלים להיגרר. אבל הנערים והנערות של היום חווים את אתגרי גיל ההתבגרות על רקע של מציאות קשה, כזו ששמטה את הקרקע מתחת לרגליהם. מדובר באמת בדור על הקצה.
לאן הגענו? לאן שהלכנו
בואו לא נשכח גם את הדוגמה האישית שהנערים האלה רואים. הם חיים במציאות שבה זה בסדר גמור לקלל או לתקוף מפגינים, שבה יש גיבוי לאלימות בגלל דעות שונות, שיו"ר הכנסת מחרים את נשיא בית המשפט העליון והנערים רואים את המבוגרים סביבם שונאים את כל מי שחושב אחרת.
קל מאוד לגלגל עיניים ולשפוט את הדור הצעיר, אבל הדור הבוגר לא מתנהג טוב יותר. ממי הם אמורים ללמוד איפוק או וויסות רגשי? ממי הם אמורים ללמוד שאלימות היא לא הדרך? ילדים לומדים הכי טוב מדוגמה אישית, וזו הדוגמה שהם רואים כבר כמה שנים טובות.
במציאות כזו, האחריות שלנו היא לייצר בתוך הבית "אי של שפיות". מציאות שבה גם כשלא מסכימים - הטונים נשארים מכבדים. הילדים שלנו צריכים לראות אותנו מנהלים ויכוח בלי לבטל את האחר, כדי שהם יבינו שיש דרך אחרת מזו שהם פוגשים בחוץ.
לאן מכאן?
אין פתרון קל לשבר העמוק בחברה הישראלית, ואין מקל קסם שיכול להעלים 6 שנים של טלטלה. אבל יש לנו כהורים אחריות לראות את הקושי של הילדים שלנו. אנחנו חייבים להבין שכשהילדים שלנו בוחרים לחיות במסך, נמנעים מחברת ילדים, או בוחרים בהתנהגויות מסוכנות - הם עושים את זה כאמצעי להתמודד עם המשבר שהם נמצאים בו. זה אולי בעייתי, אבל זה קודם כל סימפטום לבעיה עמוקה יותר.
אנחנו חייבים להפנים שהתנהגויות סיכוניות עולות ככל שהזהות נסדקת וככל שהאמון בעולם מתערער - וזו המציאות של הרבה מהילדים שלנו. לכן, אנחנו חייבים לא להשאיר אותם לבד עם המציאות הזו. יש לנו אחריות להעלות את תחושת הערך שלהם ולהחזיר להם את התחושה שהעולם מוגן ובטוח.
איך עושים את זה? פשוט לא מוותרים עליהם. שומרים על קשר גם כשנראה שהם לא מעוניינים, נמצאים איתם בקושי, ממשיכים לדבר את הערכים שלנו כמשפחה ומלמדים אותם מהו ויסות רגשי וראיית האחר.
וחשוב לא להישאר עם זה לבד: אם אתם רואים את הילדים נסוגים לעולמם או מתנהגים בצורה קיצונית - פנו להדרכת הורים כדי לקבל כלים שיעזרו לכם לעזור להם. הם צריכים עזרה.
בסופו של דבר, בתוך כל הרעש והטלטלה, יש דבר אחד שממשיך להגן על ילדים יותר מכל: קשר יציב עם מבוגר שרואה אותם באמת. לא תמיד נוכל לשנות את המציאות סביבם, אבל נוכל להיות עבורם עוגן בתוכה. וכשיש להם עוגן כזה - הם לא נשארים על הקצה לבד.
יפעת סני היא מנחת הורים מוסמכת מכון אדלר. מתמחה בגיל הרך ובגיל ההתבגרות