יש לכם פחות חברים מבעבר? מסתבר שאתם לא לבד

יותר ויותר אנשים מעידים על כך שאין להם כמעט חברים - או משמעותית פחות מהעבר. הנתונים מאששים את התחושה: בין השנים 1990 ל-2021 אחוז האנשים עם יותר מעשרה חברים קרובים צנח מ-33% ל-13% בלבד, בעוד שאחוז מי שאין להם אף חבר קרוב עלה פי ארבעה. נתונים חדשים של עמותת סה"ר - סיוע והקשבה ברשת, מציירים תמונה עגומה: עלייה של 27% בפניות בנושא בדידות בין 2024 ל-2025, כאשר בדידות היא כיום הבעיה המספר אחת שבגללה אנשים פונים לעמותה.

זה לא רק כאב רגשי. מחקרים מדעיים מראים שבדידות מגדילה את הסיכון למחלות לב ב-29% ולשבץ מוחי ב-32%, והסיכון לתמותה מוקדמת דומה לעישון 15 סיגריות ביום. דיברנו עם לונה בן דיין, עו"ס קלינית וסמנכ"לית עמותת סה"ר, ועם ד"ר מוריה גל, מומחית ברפואת משפחה וסגנית המנהלת הרפואית במחוז הדרום של מכבי שירותי בריאות, כדי להבין מה עומד מאחורי המגמה הזו - ומה אפשר לעשות.

חשוב להבחין: להיות לבד הוא מצב אובייקטיבי, בדידות היא חוויה סובייקטיבית - הפער בין הקשרים שאנחנו זקוקים להם לבין אלו שיש לנו בפועל. אפשר לשבת לבד ולהרגיש שלם, ואפשר לשבת בחדר מלא אנשים ולחוש ריק לחלוטין. "יש משפטים שחוזרים בשיחות שלנו בקו הסיוע", אומרת בן דיין: "אין לי עם מי לדבר על הדברים שחשובים לי; אני מרגיש/ת שאף אחד לא מכיר אותי באמת, יש לי אנשים סביבי אבל אני עדיין מרגיש/ת לבד".

למעשה, בישראל חיים כבר תקופה ארוכה בחוסר יציבות "אנחנו כבר תקופה נעים במציאות שבה מעברים חדים בין צורך עז בהתקרבות, באחדות, בסולידריות, בתמיכה והתגייסות אל מול חוויה ושיתופים על תחושה עמוקה של חוסר שייכות, של שקיפות, של ניכור", מסבירה בן דיין. בתוך כך, אנשים רבים לא מרגישים בנוח לשתף את הסביבה הקרובה שלהם באתגרים שלהם, דבר שמגביר את תחושת הבדידות. "האנונימיות מאפשרת לפעמים כנות שלא תמיד אפשרית בחיים", אומרת בן דיין, "אנשים אומרים לנו דברים שלא אמרו לאף אחד - וזה לכשעצמו ממחיש את עומק הבעיה".

במצב של בדידות כרונית שמלווה בדיכאון ותחושת סטרס מוגברת, נראה ירידה בתפקוד במערכת החיסון, יתר לחץ דם, מחלות לב, עלייה בסוכר ועוד. חלק מזה נובע מהפרשות של הורמוני סטרס ושינוי המערך ההורמונלי שמופרש במצבים האלה וחלק מזה גם מהמאפיינים של בדידות ודיכאון. "ישנים יותר מדי או לא ישנים טוב בכלל, לא אוכלים טוב ולא עושים פעילות גופנית. אלו תסמינים שמדליקים לי כרופאת משפחה נורות אזהרה ולשם כך צריך לבצע אבחון ולהתוות תוכנית להמשך טיפול", מסבירה ד"ר מוריה גל. "אני עושה תשאול רחב יותר, מנסה להבין מה סדר היום של אותו אדם? מי חי איתו בבית, אילו גורמי תמיכה יש לו, משפחה, בעלי חיים או קהילה ואפילו תחביבים. כל אלו גורמים מעצבים שיכולים להיות מגוייסים לטובת מתן פתרון וטיפול".

בן דיין מצביעה על שני גורמים מרכזיים. הראשון: העברת החיים החברתיים לדיגיטל. "אנחנו מרגישים מחוברים - לייקים, קבוצות ווצאפ, אינסטגרם - בעוד שהקשרים שמזינים אותנו עמוקות הידלדלו. חסרים לנו הכלים הבסיסיים: איך מתחילים שיחה, איך מתמידים בקשר שלא מגיע אוטומטית לפיד".

השני: היעלמות המשרד. "המשרד, גם עם מורכבויותיו, מהווה מבנה חברתי מובנה - פינת הקפה, שיחת מסדרון, מינון יומיומי של קשר אנושי בלי לתכנן אותו. כשזה נעלם, אנשים רבים גילו שהחברויות הכי אקטיביות שלהם היו בעצם חברויות עבודה, ובלעדיהן נשאר חלל גדול".

ד"ר גל מסבירה שמבחינה פיזיולוגית, הנזק מבדידות כרונית הוא ממשי: ירידה בתפקוד מערכת החיסון, יתר לחץ דם, מחלות לב ועלייה ברמות הסוכר. "חלק מהנזק נובע מהורמוני סטרס, וחלק מהמאפיינים ההתנהגותיים של הבדידות: שינה גרועה, תזונה לקויה, חוסר בפעילות גופנית".

כרופאת משפחה, גל אינה מסתפקת בבדיקות: "אני שואלת מה סדר היום של המטופל, מי חי איתו בבית, אילו גורמי תמיכה יש לו - משפחה, קהילה, בעלי חיים, תחביבים. כל אלה יכולים להיות מגוייסים לטובת הטיפול". לצד הפניות לעו"ס ולבריאות הנפש, היא מאמינה גם ב"מרשם חברתי": עידוד לפעילות גופנית בקבוצה, אימוץ בעל חיים, חוגים וקורסים.

בן דיין מדגישה שאין פתרון אחד, אבל יש כיוונים שעובדים: הצטרפות לקבוצה סביב עניין משותף, התנדבות שמעניקה מסגרת ותחושת ערך, ובעיקר - חידוש קשרים קיימים. "לפעמים כל מה שצריך זו הודעה פשוטה: 'חשבתי עליך ורציתי לשמוע מה שלומך". לצד זאת, חשוב לשים לב לסימנים שבהם הבדידות הופכת למשהו שמצריך עזרה מקצועית: ירידה חדה בתפקוד, מחשבות של חוסר ערך, או מחשבות אובדניות.

"הגוף והנפש שלנו הם מכלול אחד", אומרת ד"ר גל. "ברגע שאנחנו נותנים מענה לכל המכלול הזה - אנחנו יותר בריאים, ויותר מאושרים".

במצב של בדידות כרונית שמלווה בדיכאון ותחושת סטרס מוגברת, נראה ירידה בתפקוד במערכת החיסון, יתר לחץ דם, מחלות לב, עלייה בסוכר ועוד. חלק מזה נובע מהפרשות של הורמוני סטרס ושינוי המערך ההורמונלי שמופרש במצבים האלה וחלק מזה גם מהמאפיינים של בדידות ודיכאון: ישנים יותר מדי או לא ישנים טוב בכלל, לא אוכלים טוב ולא עושים פעילות גופנית. אלו תסמינים שמדליקים לי כרופאת משפחה נורות אזהרה ולשם כך צריך לבצע אבחון ולהתוות תוכנית להמשך טיפול. אני עושה תשאול רחב יותר, מנסה להבין מה סדר היום של אותו אדם? מי חי איתו בבית, אילו גורמי תמיכה יש לו, משפחה, בעלי חיים או קהילה ואפילו תחביבים. כל אלו גורמים מעצבים שיכולים להיות מגוייסים לטובת

בדידות כרונית יכולה להתקיים גם בתוך תא משפחתי שלם ולכאורה נורמטיבי ובכל גיל. כלומר, גם בגילאים צעירים ולא רק במקרים של עריריות או זקנה. בשני המקרים, בדידות כרונית יכולה להיות הרסנית ומסוכנת בריאותית. לעתים, יהיה לנו יותר קל לזהות אותה בקרב מבוגרים מאחר וזה יותר שכיח בקרבם ונמצאת במודעות של המטפלים. אבל כאמור, בדידות יכולה להיות גם בגיל צעיר כמו למשל, כפי שאנחנו פוגשים רבות בשנים האחרונות, שהות במילואים ממושכים. כשאיש או אשת המילואים חוזרים הביתה אחרי תקופה ממושכת יכולה להיות תחושת בדידות ונתק שמלווה את שני בני הזוג.

"במקרה שאני מזהה מטופל שחווה בדידות כרונית, לי כרופאת משפחה יש סל כלים רחב: הפנייה לעובדת סוציאלית במרפאה בקהילה, גיוס גורמי תמיכה של המטופל, הפניה לבריאות הנפש במידת הצורך. יש דבר נוסף שנקרא "מרשם חברתי" כלומר הנעה לפעולה תרבותית חברתית, העצמה אישית, שהיא לא בהכרח תרופה אבל לשפר את בריאותו של המטופל. כמו למשל לאמץ בעל חיים, לפתח תחביבים, פעילות גופנית בוודאי בקבוצה רחבה בהחלט יכולה לתרום רבות".

הקשר בין הפן החברתי לבריאות קונבנציונלית הוא בלתי נמנע. אני מאמינה שהגוף והנפש שלנו הם מכלול אחד שלם ואנחנו צריכים לדאוג לשניהם באותה מידה. וברגע שאנחנו נותנים מענה טיפולי ובריאותי לכל המכלול הזה, אזי שנהיה יותר בריאים וגם מאושרים.