החברה הישראלית מורגלת, למרבה הצער, בהתמודדות עם שכול ואובדן. ועדיין, סביב הנושא הרגיש הזה נקשרו אינספור מיתוסים, קלישאות והנחות יסוד שאינן בהכרח נכונות. אנחנו שומעים אותן בניחום אבלים, קוראים אותן ברשתות ולפעמים מצטטים אותן בעצמנו. הבעיה היא שההנחות האלו, גם אם הן נאמרות מתוך כוונה טובה, עלולות לעיתים קרובות לגרום נזק, ליצור רגשות אשם ולבודד את האבלים. כדי להתנהל ברגישות מול מי שחרב עליו עולמו, חשוב להבין מה עומד מאחורי המיתוסים האלה והאם יש בהם גרעין של אמת.
1. "הזמן מרפא את הכל"
זו אולי הקלישאה הנפוצה ביותר, אך היא רחוקה מלהיות מדויקת. הזמן אינו רופא, ואבל אינו מחלה שצריכה להירפא או להיעלם. משפחות שכולות מעידות כי הכאב לא נעלם עם השנים, אלא משנה את צורתו. התהליך האמיתי הוא למידה של חיים לצד האובדן. החלל נותר, אך החיים צומחים סביבו. הנוכחות של הכאב והצורה שלו משתנים ככל שאנו מתבגרים והנסיבות משתנות, אך הציפייה שהזמן "ירפא" את הפצע לחלוטין היא אשליה שעלולה ליצור תסכול.
2. "חייבים לעבור את שלבי האבל לפי הסדר"
המודל המפורסם של קובלר-רוס (הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון, קבלה) הציג את שלבי האבל כסולם ליניארי שחובה לטפס בו שלב אחר שלב. היום אנו מבינים שאבל הוא דינמי ואישי. אין חובה לעבור דרך כל התחנות, ובטח שלא לפי סדר מחייב: למשל, אדם יכול להרגיש השלמה ורק שנים לאחר מכן לחוות כעס. המאפיין העיקרי של אבל הוא תנועתיות בין רגשות שונים - געגוע, צער, התפתחות וכאב - ולא התקדמות בקו ישר אל עבר "יעד" מוגדר.
3. "אם אתה לא בוכה, אתה לא כואב באמת"
יש נטייה לשפוט אבל לפי ביטויים חיצוניים, אך בפועל מופעי האבל הם מגוונים: יש מי שמתעל את הכאב לעשייה חברתית והנצחה, ויש מי שכואב בתוך דלת אמותיו. המודל ה"דו-מסלולי" מסביר כי אבל מתרחש בשני מישורים: החיצוני (תפקוד) והפנימי (הקשר הפסיכולוגי עם הנפטר). אדם יכול לתפקד בחוץ ולהיראות כאילו "חזר לעצמו", בעוד שבתוכו מתחוללת סערה של געגועים וזיכרונות. העדר דמעות אינו מעיד על העדר אהבה או כאב.
4. "צריך להיות חזקים בשביל הילדים והמשפחה"
המילים "תהיה חזק", "תהיי חזקה" נאמרות פעמים רבות לאחים גדולים במשפחה בה נפל בן, או לאלמנים ואלמנות שאיבדו את בני הזוג שלהם. לרוב זה נאמר מתוך מבוכה וחוסר אונים, מתוך קושי להגיד את "הדבר הנכון". המסר "להיות חזק" מתפרש לרוב כהסתרת רגשות ודיכוי הכאב למען תפקוד, מה שחוסם את העיבוד הטבעי של האבל. בפועל, כל אחד חווה את האבל בדרכו ובהתאם לזמן שדרוש לו. חשוב לתת לזה לגיטימציה, כי "למחוק" את התהליך זה לא בריא. יותר מכך, הורים שמרשים לעצמם לבכות ולהיות עצובים ליד ילדיהם, מעניקים להם שיעור חשוב. כשאמא אומרת "אני עצובה ומתגעגעת עכשיו", היא מלמדת את הילד שמותר לכאוב ושזהו חלק טבעי מהחיים. החוזק האמיתי הוא היכולת להרגיש, להתפרק, ואז לקום מחדש.
5. "צריך להמשיך הלאה"
עבור משפחות שכולות רבות, האמירה הזו צורמת במיוחד. היא רומזת שיש לחזור למה שהיינו פעם, כאילו האובדן הוא מהמורה שיש לעבור בדרך להמשך חיים רציפים. אך אובדן משנה את הזהות שלנו, את התפקידים במשפחה ואת ראיית העולם. אי אפשר באמת "להמשיך הלאה" ולהשאיר את העבר מאחור. הניסוח הנכון יותר הוא "ללמוד לחיות את החיים מחדש" - למצוא את הדרך לבנות חיים בעלי משמעות בתוך המציאות החדשה שנכפתה עלינו, תוך שילוב הזיכרון בחיי היומיום.
6. "אם התאוששת מהר, כנראה לא אהבת אותו מספיק"
השיפוטיות החברתית כלפי אלמנות ואלמנים היא אכזרית. אם הם בוכים - הם "תקועים", ואם הם מתלבשים יפה ויוצאים - הם "שכחו". חשוב להבין: חזרה לחיים, זוגיות חדשה או חזרה לעבודה אינן סותרות את הכאב. להיפך, לעיתים נדרשים כוחות נפש אדירים כדי להצליח לקום בבוקר ולהשתתף בחיים לצד הבור שנפער בלב. היכולת להחזיק ב"גם וגם" - גם כאב וגם תקווה, גם געגוע וגם אהבה חדשה - היא עדות לחוסן, ולא לחוסר אהבה לנפטר.
7. "אובדן פתאומי קשה יותר מאובדן צפוי"
אובדן כתוצאה ממחלה או מזקנה מאפשר תהליך פרידה, אבל זה לא בהכרח הופך את האובדן ל"קל" יותר. יש לנו נטייה אנושית לנסות לדרג כאב, אך כשמדובר בשכול ההיררכיה איננה רלוונטית. אובדן פתאומי מביא איתו הלם, טראומה ושבר מיידי, בעוד אובדן כתוצאה ממחלה ממושכת עשוי להביא איתו שחיקה, תמונות קשות וסבל מתמשך של טיפול. העובדה שהיה זמן להיפרד לא הופכת את האובדן ל"קל" יותר, אלא פשוט לשונה. כל אובדן הוא עולם ומלואו של צער, והניסיון להשוות ביניהם איננו רלוונטי עבור מי שאיבד את היקר לו מכל.
8. "טיפול נפשי אחרי אובדן הוא חובה לכולם"
אבל הוא תגובה אנושית טבעית ונורמלית לאירוע קשה. לכן, לא כל אדם שחווה אובדן חייב לרוץ לטיפול. רוב האנשים מצליחים לגייס כוחות בעזרת תמיכה משפחתית, חברתית וזמן. הטיפול הופך לרלוונטי כאשר האדם מרגיש "תקוע", כשהסביבה חוזרת לשגרה והבדידות גוברת, או כשקיים שינוי התנהגות קיצוני שנמשך לאורך זמן. עבור חלק מהאנשים, קבוצות תמיכה ("קבוצת השווים") מספקות מענה מדויק, בנוסף לטיפול פרטני.
אין "שחור ולבן" ואין כללים בכל הקשור לאבל. אין דרך אחת נכונה להתאבל, ואין לוח זמנים מחייב. כל אדם מעבד את האובדן בדרכו הייחודית, בהתאם לאופיו ולכוחותיו. הדבר החשוב ביותר שאנו כחברה יכולים להציע הוא לא עצות או שיפוטיות, אלא רגישות, הקשבה והבנה שהכאב לובש ופושט צורה, וזה נורמלי.
דינה דרור, עו"ס קלינית ופסיכותרפיסטית, מרכז אלה לסיוע נפשי במקרה של אובדן, משברים וטראומה. לפניות בוואטסאפ 050-6644000 או באתר העמותה