בזמן שאתם קוראים את השורות האלו, ייתכן שקפצה לכם התראה בנייד. עוד פיצוץ מסתורי באיראן, עוד הודעה דרמטית של טראמפ, עוד כותרת באדום שמבשרת על אירוע שהיה אמור להרעיד את אמות הסיפים. אבל במקום דופק מהיר ונשימה מואצת, רובנו נעיף מבט חטוף, נסנן אנחה, ונחזור לשגרה שהיינו בה. המלחמה, על כל הזוועות שבה, עברה תהליך של נירמול נפשי. היא הפכה למשהו שדומה יותר לתחזית מזג אוויר מאשר לאירוע חיים מטלטל.
התופעה הזו מכונה נורמליזציה של החרדה. מדובר במצב שבו הבלתי יאומן הופך לשגרה, והקיצוני הופך לסטנדרט רגיל. כשאנחנו שומעים על אפשרות של מתקפה דרמטית באיראן באותה טונציה שבה אנחנו שומעים על גשם מקומי בצפון, אנחנו נמצאים עמוק בתוך מנגנון הגנה של הנפש. השאלה היא האם מדובר בחוסן פסיכולוגי, או שמא אנחנו מפתחים קהות רגשית שתגבה מאיתנו מחיר ביום שאחרי.
המוח בשירות ההישרדות
מבחינה אבולוציונית, המוח האנושי לא תוכנן לחיות בסטרס קיצוני לאורך זמן. מערכת האזעקה הפנימית שלנו, האמיגדלה, נועדה להתריע על סכנה מיידית, ולאפשר לנו לברוח או להילחם. אך כשהסכנה נמצאת שם כל יום, כל היום, המערכת פשוט נשחקת. כדי למנוע קריסה של מערכת העצבים, המוח מבצע מעין התרגלות למצב. הוא לומד לסנן את הרעש כדי לאפשר לנו להמשיך לתפקד בחיי היומיום.
במובן הזה, הנורמליזציה היא כלי הישרדותי יעיל. בלי, יתכן שהיינו משותקים מפחד. היא מאפשרת לנו ללכת לקניון או להופעה גם כשיש רעשי רקע. אבל לכל הגנה יש מחיר, ובמקרה הזה, המחיר הוא ניתוק וצמצום רגשי.
הבעיה עם מנגנוני הגנה היא שהם אינם מאוד ספיציפיים. כשאנחנו בונים חומות רגשיות כדי לא להרגיש את הפחד, החומות הללו חוסמות גם רגשות אחרים. הקהות הרגשית שמאפשרת לנו לקרוא על פיצוצים מסתוריים באיראן ולהמשיך לשתות קפה, היא אותה קהות שזולגת ליחסים עם בני הזוג, לחיבור עם הילדים ולסבלנות שיש לנו מול אחרים.
כשאדם חי בתוך ניתוק מסוים, הוא מאבד את תחושת החיוניות שלו. החיים הופכים ליותר משימה טכנית שצריך לבצע, ולא לחוויה שמרגישים אותה. אנחנו הופכים יותר לרובוטים של תפקוד יומיומי שוטף. יתכן שגם החברה הישראלית כולה כמכלול נמצאת כרגע בגרסה הקולקטיבית של המצב הזה. כלומר שסף הריגוש השלילי עלה כל כך גבוה, ששום דבר כבר לא מזעזע אותנו, במיוחד אחרי ה 7 לאוקטובר. ובהתאמה, מעט מאוד דברים מצליחים באמת לשמח אותנו או לגעת בנו.
ההדחקה של המצב והמחיר שנשלם
האם באמת מדובר בהדחקה? התשובה היא ככל הנראה שכן. אנשי בריאות הנפש יודעים שרגש שלא מעובד אינו נעלם, הוא רק נשמר במחסן מאחורה וצובר ריבית. הנורמליזציה הנוכחית של המצב היא מעין חוב רגשי שאנחנו לוקחים על חשבון העתיד שלנו. כשהשקט יחזור, ומתישהו הוא אכן יחזור, המערכת הרגשית כבר לא תצטרך את חומות ההגנה האלו. באותו רגע, כל הפחדים והמתחים שהדחקנו כדי להמשיך כרגיל, עלולים להציף אותנו רגשית בצורה של דיכאון או חרדות.
גם כחברה אנחנו משלמים מחיר של אדישות ושחיקת האמפתיה. וככלל כאשר הסבל הופך לסטטיסטיקה והמלחמה הופכת למזג אוויר, אנחנו מאבדים את היכולת להזדעזע מסבל של אחרים. האדישות הופכת לשריון נפשי, אך השריון הזה כבד ויש לו מחיר.
הנורמליזציה היא היא אמנם מנגנון ההגנה שמאפשר לנו לנשום בתוך במציאות במדינה שלנו, אך עלינו להיזהר שלא להפוך אותה לדרך חיים. אנו צריכים להרשות לעצמנו להרגיש, להיות מחוברים, גם לכאב והפחד. וזאת כדי שלא נתעורר ביום שאחרי ונגלה ששכחנו איך להיות בני אדם שמרגישים ושחווים את החיים.
איתמר פסקל הוא פסיכולוג קליני המתמחה בטיפול בדיכאון וחרדה.