זה מתחיל יום אחד, בלי התראה. סיר שנשכח על הכיריים, מפתח שנותר בדלת במשך הלילה, טלפון מבוהל באמצע הרחוב כי פתאום הכול נראה זר. הסימנים הראשונים כמעט תמיד קטנים, רגעיים, כאלה שקל להסביר. אבל הם מצטברים. יום אחד הארנק נעלם ומתגלה במקפיא. למחרת, הדרך מהגינה לבניין כבר לא ברורה. משהו בתפיסה משתבש. לא דרמטי, אבל מורגש. ברקע מתחילה לעלות תחושה שאי אפשר להתעלם ממנה. ואז מישהו במשפחה אומר את מה שעד עכשיו רק ריחף באוויר: אולי כדאי לדבר עם רופא. לפעמים מה שעד אז היה "קצת בלבול" מקבל שם ברור: התחלה של דמנציה.
השלב הבא הוא לא רק רפואי אבל חשוב באותה המידה. האם הסביבה, הבית שבו הוא חי עדיין משרת אותו. האם הבית עדיין עוזר לו להבין את היום, למצוא את המטבח, להגיע לשירותים בלילה, לזהות את המקום שבו הוא מרגיש שייך.
בשלבים מוקדמים של דמנציה, אפשר ורצוי להמשיך לגור בבית. אבל יש הכרח להתאים את הסביבה באופן פעיל למצב החדש. הבעיה היא שאנשים שומרים על הריהוט הישן, למרות שהמציאות הקוגניטיבית השתנתה.
איך מתאימים את הבית לחולה דמנציה?
בדיקת בטיחות מקצועית של מרפאה בעיסוק לבטיחות בבית
יש לבקש מרופא המשפחה ביקור של מרפאה בעיסוק לצורך הערכה בטיחותית מקיפה. מדובר בבדיקה מקצועית שנעשית בבית, ובה נבחנים גורמים כמו נגישות, סיכוני נפילה, תאורה, סימון חדרים, והתאמות נוספות שיכולות למנוע מצבי סיכון. חשוב לוודא שאין שטיחים רופפים שעלולים להחליק, שהתאורה בבית מספיקה גם בלילה, שחדר הרחצה כולל מקלחת נגישה במקום אמבטיה ולהתקין מאחזי בטיחות באזורים מועדים
השגחה אישית רציפה
במקרים רבים, במיוחד כאשר הדמנציה מתקדמת, יש צורך במטפל זר צמוד. נוכחותו של אדם נוסף שמכיר את השגרה, מסייע בהתמצאות, משגיח, ומספק תחושת ביטחון יכולה לעשות הבדל עצום. עבור המשפחה, זהו גם עוגן רגשי שמאפשר להמשיך בשגרה מבלי לחשוש.
הסלון והמרחבים הפתוחים
הסירו את המכשולים הפיזיים מהסלון. הוא צריך להפוך למרחב פשוט, רגוע, בלי עומס ויזואלי. כדאי להשאיר מעברים פתוחים, להרחיק חפצים לא הכרחיים, ולהניח כל רהיט במקום קבוע. שינויים תכופים או מיקום אקראי של חפצים מגבירים תחושת בלבול.
המטבח
המטבח עלול להפוך למסוכן מהר מאוד: גז פתוח, מים רותחים, סכינים בהישג יד. חשוב לנעול מגירות מסוימות, לצמצם פריטים גלויים, ולבחור במכשירי חשמל עם מנגנוני בטיחות. הכלים הנחוצים, כמו כוסות וצלחות צריכים להיות בצבעים ברורים, במדף קבוע ונגיש.
חדר השינה
בלילה הבלבול גובר. אור לילה קבוע עוזר בהתמצאות, כמו גם מיקום בגדים לקראת הבוקר. המיטה צריכה להיות נגישה ובגובה נוח, והמרחב כולו נקי ממכשולים. מומלץ להימנע מצללים כבדים שעלולים להיראות מאיימים.
חדרי רחצה
בחדר האמבטיה מתרחשות רוב הנפילות. לכן חשוב לדאוג לידיות אחיזה, משטחים נגד החלקה, ברזים פשוטים ונגישים ושילוט ברור. לפעמים שלט פשוט עם ציור של אסלה יכול למנוע מבוכה מיותרת.
דלתות ומעברים.
כשמתחילה נטייה לשוטטות, כדאי להתקין מנעולים גבוהים או אזעקה שקטה לדלת. בתוך הבית, יש לדאוג לשילוט ברור על כל דלת, לא כדי לסמן, אלא כדי להרגיע. גם אם האדם גר בבית עשרות שנים ברגעי בלבול, כל דלת נראית חדשה.
בכל מדינה שבה נבדקו הנחיות סביבתיות לדמנציה עולים שוב אותם עקרונות. הבית צריך להיות עקבי, צפוי, פשוט. שגרה ברורה תורמת לתחושת שליטה. צבעים ניגודיים עוזרים להבחין בין חפצים לרקע. גירויים עודפים, כמו עומס על הקירות, או חפצים מיותרים רק מחמירים את הקושי.
המטרה היא לא להוציא את האדם מחייו, אלא לאפשר לו להישאר בתוכם, עם הסתגלות נכונה. כל עוד הוא מוגן, מובן ומרגיש חלק מהמרחב הבית הוא עדיין המקום הכי טוב עבורו.
אבל גם הבית הטוב ביותר לא תמיד מספיק. עם הזמן, מתחילים להופיע סימנים שמעידים שהמסגרת הביתית כבר לא תומכת. כשאדם כבר לא מזהה את הדרך למטבח. כשהוא יוצא מהבית בלילה ומתקשה לחזור. כשהמטפל נשחק, או הבלבול גובר והפחד עולה, יש לשוב ולשקול אם הבית עדיין בטוח, או שהגיע הזמן לעבור למסגרת אחרת.
זו לא החלטה פשוטה, אבל היא גם לא סוף פסוק. לעיתים, מוסד מתאים יכול להחזיר את הביטחון,השגרה, והשקט. לכן, לפני שמקבלים החלטה על שינוי כתובת, חשוב לשאול אם נעשו כל השינויים הדרושים בתוך הבית שכבר קיים. לפעמים, זה כל מה שצריך כדי להחזיר תחושת יציבות.
ד"ר שחר בר הוא מומחה בגריאטריה ומנהל המחלקה לגריאטריה שיקומית במרכז הרפואי מדיקל קר