זה סיפור אמיתי שהתרחש בזמן טיול עם כלב בגינה ציבורית. עובד זר אפריקאי באפודה מחזירת אור צהובה מחייך אליי. אני מחייך חזרה, זה לא עולה כסף. הוא שולף מכסו קיווי, ושואל אותי באנגלית שבורה מה זה. "איז דיס פוטטו?", הוא מוסיף לבורותו בענייני פירות טרופיים. "נו, דיס איז קיווי", אני עונה במבטא הכי ישראלי שלי. "קיווי? וואט איז קיווי?", הוא שואל ומחייך אל הכלב שלא מבין מתי זורקים לו את הכדור המשונה הזה. אני אומר לו שזה פרי מתוק, בריא וטעים. הוא מחייך שוב, ואז להפתעתי ולתדהמת הכלב הוא דופק בקיווי ביס גדול ומתחיל ללעוס כשהחיוך לא יורד מפניו. אני מסביר לו שצריך לקלף את הקליפה לפני שאוכלים והוא מתחיל לצחוק. "נו נו! יאמי!", הוא אומר, וממשיך לביס שני כשאנחנו נפרדים לשלום.
בדרך החוצה מהגינה הכלב עשה את מה שכלבים עושים בגינות ציבוריות לפעמים. שלפתי שקית כדי להרים את מוקש הנעל וחברי חובב הקיווי הגיע לעזרתי, אמר: "לט מי! לט מי!", ולקח בזריזות את התוצר הריחני לפח בעזרת מגרפה ירוקה. אין מוסר השכל, חוץ מזה שלפעמים קליפה היא רק קליפה.
נזכרתי בסיפור הזה השבוע, כשאחי הגדול - אחד שמבין דבר או שניים באוכל - הכריז בגאווה: "אתם יודעים שאפשר לאכול קיווי עם הקליפה?". הוא לא טועה כמובן. שנים שבאגפי הבריאות של אתרי החדשות - כן, גם אצלנו בוואלה - מנסים למכור לנו את הסיפור הזה. "אל תזרקו את הקליפה!", צועקות הכותרות, "יש שם יותר ויטמינים מאשר בפרי עצמו!". והרי כידוע כל סיפור האהבה הישראלי של הפרי הזה נולד מהסלוגן "קיווי עסיסי עם ויטמין סי".
אבל האמת היא שלמרות שהרשת מלאה בכתבות של רופאים ושלל מומחי תזונה ובריאות מהעשור האחרון שממש מתחננים שנאכל את הקליפה במרקם קרקפת של חייל אחרי שבוע שמירה בשיזפון - אנחנו סירבנו בנימוס. קילפנו. חתכנו. אנחנו יודעים הרי איך התקשורת הזאת עובדת. הכל נשלט על ידי הביג-פרוט. הכל קונספירציה של התקשורת המגויסת לטובת הסיבים התזונתיים. הרי אף אדם שפוי לא באמת יכניס לפה שטיח מקיר לקיר בשביל עוד קצת ויטמין C.
אז מה השתנה פתאום? טיקטוק. פתאום, מה שהיה נחלתם של עובדים זרים חסרי פילטרים או של בריאותנים אדוקים במיוחד, הפך לתו תקן של מגניבות. השחקנית ג'נה אורטגה ("וונסדיי") נוגסת בקיווי שלם, ומיליוני צעירים אחריה מגלים את "האק הבריאות" של העונה. פתאום זה לא מוזר, זה "מודע". פתאום זה לא מגעיל, זה "טרנדי". אגב, איזה מזל שהעולם אימץ רק את הרגלי האכילה של אורטגה ולא את דעותיה על מדינות מסוימות במזרח התיכון.
אבל מה זה אומר עלינו, שצריכים שחקנית הוליוודית בת עשרים שתאשר לנו את מה שהפועל הזר ידע כבר לפני שנים? שהאמת התזונתית שלנו זקוקה לפילטר של טיקטוק? איך יכול להיות שמשפיענים משפיעים עלינו יותר ממומחים?
צריך להגיד ביושר: במקרה הזה, המשפיענים כנראה עושים שירות טוב. אכילת הקליפה באמת מעלה את כמות הסיבים ב-50% ועוזרת לאזן את רמות הסוכר. אבל יש גם מחיר לכח העיוור של הטרנד. כי באותה קלות שבה טיקטוק גורם לנו לאכול שערות של קיווי, הוא שלח אנשים בתקופת הקורונה לשתות אקונומיקה או תרופות לסוסים. ספוילר: זה לא בריא לשתות אקונומיקה.
אגב, אני אובייקטיבי בסיפור הזה. אני לא אוכל קיווי. לא עם קליפה, לא בלי קליפה, ולא בשום קונפיגורציה גיאומטרית אחרת. בכל פעם שניסיתי, הגוף שלי הגיב בגירוד מעיק בלשון ובתחושת מחנק קלה בגרון. לא משנה כמה כתבות "בריאות" קראתי וכמה משפיענים הבטיחו לי חיי נצח בתוך המעטפת השעירה הזו - הגוף שלי פשוט אמר "לא".
והאמת, בתוך ים של טרנדים ויראליים, יש קול אחד שקצת שכחנו להקשיב לו. לפעמים לא צריך דוקטור לתזונה ולא צריך כוכבי רשת. לפעמים פשוט צריך להקשיב לגוף שלנו.