האיש שליווה מאות אנשים עד מותם רוצה שתדעו דבר אחד חשוב

אנחנו נולדים בידיעה שהמוות הוא ודאי. ובהמשך החיים - שהוא אפילו מחכה לנו מעבר לפינה. אבל למרות שכל אחד מאיתנו יודע שמותו יגיע - כל החיים אנחנו מתעלמים מהרגע הזה ומפחדים ממנו פחד מוות. גם כשהוא כבר עושה את צעדיו אלינו או אל הקרובים אלינו, אנחנו מסרבים להפנים שהוא עוד רגע כאן ואפילו מנסים להיאבק בו. לברוח. להשיג שליטה.

אבל מה אם דווקא שם, ברגע שבו אין שליטה, מתחילה האפשרות לחיות אחרת?

בסוף השבוע ינחת בישראל לסדרת הרצאות, סטיבן ג'נקינסון, מורה רוחני, סופר, משורר, מוזיקאי ולשעבר מנהל תחום הטיפול הפליאטיבי בבית החולים מאונט סיני בטורונטו (תעשייה שהוא מכנה כיום כ"תעשיית מוות"), שנחשב לאחד הקולות העמוקים והמטלטלים ביותר בשיח העכשווי על מוות, אבל, משמעות החיים ואנושיות.

ג'נקינסון בן ה-71 הוזמן לכאן בפעם השלישית על ידי עמותת "שותפים למסע" שמלווה חולים ומשפחות בתהליכי אובדן, אבל ופרידה. ולא בכדי. הוא הקים וייסד את Orphan Wisdom School, מסגרת לימוד העוסקת בזקנה, מוות ותרבות אבל הוא לא "גורו" במובן הקלאסי, ולא מורה לאופטימיות או לריפוי מהיר. להפך - המסר שלו חודר, לא מנחם בקלות, ולעיתים אפילו מערער, אבל עבור רבים הוא משנה חיים.

אלה שדעותיו נראות להם קיצוניות מדי הדביקו לו את הכינוי "מלאך המוות" - שם שכמובן אין לו אחיזה במציאות, אבל הוא מכנה את עצמו "Grief walker", צירוף מילים שזר אולי לתרבות המערבית, ולא במקרה. השפה של ג'נקינסון, הביטויים שהוא משתמש בהם, הם חלק מהאישיות שלו. מהריפוי. מהקבלה שלנו את המוות והגסיסה. "מלווה את המוות" או צועד לצידו, אינו מטפל. זה אדם שמוכן ללכת עם האבל, לא לפתור אותו, לא להאיץ אותו, ולא להפוך אותו למשהו "נסבל יותר". לא סתם "המוות הוא הבוס" - הוא אחד המשפטים שמזוהים עם האיש.

בוא נצלל ישר פנימה - למוות. אתה מדבר רבות על "פוביית-מוות" (Death Phobia). ממה אנחנו כל כך מפחדים? מהו הפחד העמוק ביותר שלנו מהמוות?

"ובכן, מה שנתגלה לפניי במהלך השנים עשוי להישמע מעט מסתורי. אנשים נכנסים אל זמן הגסיסה שלהם כשהם נמצאים בשכנוע עמוק לגבי הדבר שממנו הם יראים יותר מכל. יש בזה סוג של בינה, סוג של מודעות; שהרי אנשים יודעים ממה הם מפחדים. ואם לא באותו רגע, הרי שהם צומחים אל תוך ההבנה הזו. כך היינו רוצים לחשוב - שהפחד הוא אינטליגנציה בפני עצמה.

אלא שזה מה שקורה באמת: בדרך כלל, הפחד המיידי הוא מהכאב ומהמצוקה הגופנית הכרוכה בגסיסה. אבל ברגע שהם מגיעים לשלב הגסיסה, הפחדים הללו כמעט שלא התממשו - בגלל הרפואה המערבית. במקומם, צף ועלה סוג אחר של פחד.

אנשים התגלו כמי שחרדים יותר מכל ממה יהיה לאחר לכתם. ולא משנה כמה התפיסה הזו הייתה מטפיזית, אינטלקטואלית או רוחנית - זו הייתה האגוניה (סבל קיצוני) המרכזית: מה יהא עליהם לאחר שימותו? וזו לא הייתה שאלה, אלא סוג של חרדה מהולה בוודאות - שהאנשים סביבם יוכלו, תוך זמן קצר, להמשיך בחייהם בלעדיהם. יש פה אירוניה מרה: לו היית שואלת אותם בזמן אמת "האם תרצה שיקיריך ימשיכו בחייהם?", ודאי שהיו עונים 'בוודאי'. אך כשהרגע הגיע, נתגלה שזהו הפחד הגדול מכל: אי-הידיעה מה קורה לך לאחר המוות, וחוסר היכולת להפקיד בידי החיים את הזיכרון והמורשת החיה שלך. פשוט להישכח. להפוך לאבק".

אתה מרבה לומר שהתרבות המערבית אינה מוכנה להזדקנות, לאובדן או למוות. מנקודת מבטך וניסיונך, מהי אי-ההבנה הגדולה ביותר שלנו לגבי משמעות החיים, לנוכח הידיעה שנמות? מה אנחנו מפספסים?

"להיות חי זהו דבר ממכר (Habit-forming). זה פשוט ממכר באופן מסתורי. לא משנה כמה החיים הופכים מטורפים, מכאיבים, בודדים או טיפשיים, לא משנה איך הדברים הללו באים והולכים כמו מזג האוויר - אנחנו מתעוררים בכל יום מחדש.

אז האתגר הגדול הוא המושג שהציפייה להמשיך לחיות היא 'טבעית', ושלא אמורה להיות בה שום בעיה. למעשה, זה נשמע חיובי מאוד. אבל האם כך הדבר? שהרי העובדה היא שיום אחד הציפייה הזו תחדל מלהיות אמת. יום אחד לא תהיי עוד בין החיים. אז מה משני אלה שייך לכאן? זה שאת מתעוררת בכל יום ומצפה לחיות, או זה שאת יודעת שביום מן הימים, ללא קשר לציפיותייך, לא תהיי עוד? התשובה היא ששניהם שייכים.

איך את מאתגרת את עצמך מול ציפייה כזו? שהרי בתרבות המערבית שבה אני חי, הציפייה הזו הופכת מהר מאוד ל'דרישה' או ל'זכות'. 'אני דורש לחיות', 'יש לי זכות לחיות'. ובמובנים מסוימים זה נכון לחלוטין. אך הבעיה היא שאם יש לך זכות לחיות, מה זה אומר על מותך? האם יש לך זכות 'לא למות'? זהו ניסוח מוזר מאוד בפה ובמחשבה. כי מיד עולות שתי מחשבות סותרות: מצד אחד 'כמובן שיש לך זכות לא למות', אך מצד שני - אם את אכן מתה, מה זה אומר? שמשהו נורא ויסודי אינו כשורה? שהסדר הטבעי נשבר? שאין צדק, אין רחמים ואין אלוהים ביקום?

את מבינה, הציפיות שלך הן אלו שמניעות את ההבנה היסודית שלך אם החיים הם דבר חומל, צודק או אדיב. הכל נובע מהציפייה, לא מהדרך שבה הדברים קיימים באמת".

הרבה אנשים רואים לא את המוות אלא את המחלה ככישלון אישי. יש שם הרבה בושה לפעמים, תחושה שהם עשו משהו לא בסדר.

"באנגלית יש לנו ביטוי שגור: 'בריאות כושלת' (Failing health). אז בהחלט, התפיסה הזו נוכחת שם כל העת. כשעבדתי במערכת הרפואית עשיתי כל שביכולתי כדי להמציא שפה - לאו דווקא מילים חדשות, אלא שילובים של מילים - שיאפשרו לאנשים לזהות את הגסיסה שלהם ולהיות קרובים אליה.

למה זה היה כה קריטי? כי האנשים סביבם - המשפחות, וגם המטפלים בשכר - השתמשו בשפה שבה המציאות של הגסיסה פשוט נמוגה. הם דיברו על 'מחלה סופנית'. זה ביטוי נורא. מה ההבדל בין זה לבין 'גסיסה'? למה אינך יכולה להשתמש במילה 'למות'? מה פגום בה? התשובה היא שהיא סופית מדי. מוחלטת מדי. בלתי הפיכה. היא מכאיבה באופן משני, אבל היא בעיקר 'מעליבה'".

ג'נקינסון נותן דוגמה לתקופה בה עבד בבית חולים בטורונטו עם אוכלוסייה יהודית גדולה. "היו שם ניצולי שואה, שהיו כבר זקנים מאוד בשלב ההוא, וכמובן - הם עמדו בפני מותם. החולים עצמם היו במצב סביר, אבל הילדים שלהם, המבוגרים, היו יוצאים מדעתם. לעולם לא אשכח אישה אחת שאמרה לי על אביה הגוסס: 'הוא שרד את המחנות רק כדי למות ככה?'. כאילו התשובה הברורה הייתה 'לא, זה לא אמור לקרות'. והייתי חייב לענות לה: 'כן. הוא שרד את המחנות כדי שיוכל למות כאן, בטורונטו, בשנה הזו, בדיוק כך'.

הייתה להם תחושה שאם אדם שרד נסיבות מפלצתיות כאלו בצעירותו, זה אמור להקנות לו... מה? כשאת אומרת את זה בקול, זה חסר היגיון, אבל באותו רגע זה הרגיש הגיוני בצורה טרגית. וזה מחזיר אותנו לבעיה: אם אנחנו מתעוררים בכל יום בציפייה לחיות, זהו הרגל שקשה מאוד לשבור. זו עמדה קיומית. זו העדשה שדרכה את רואה הכול. זהו גורל נורא שאנחנו מהנדסים לעצמנו: אם אנחנו חיים כאילו החיים הם זכות יסוד שמגיעה לנו, אנחנו נותרים חסרי השכלה לחלוטין לגבי מציאות הגסיסה כשהיא מגיעה. במקום להיות סקרנים, אנחנו נעלבים. אנחנו שואלים 'למה אני? למה עכשיו?'. והתשובה היא לא 'אכלת יותר מדי המבורגרים' או 'היית מצוי במתח נפשי'. התשובה היא: 'זה התור שלך'. יש דבר כזה 'הגיע הזמן שלך'".

קראתי שבתור ילד היית קרוב למוות, היית חולה מאוד. האם המפגש המוקדם הזה עיצב את הקשר שלך עם המוות?

"אני לא בטוח שהבנתי אז, בגיל שלוש וחצי, מה המוות בכלל אומר, אבל הנסיבות הפיזיות והסביבתיות הבהירו לי שמשהו גדול קורה. הזיכרון החי ביותר שלי הוא כשחליתי בדלקת קרום המוח. שני דברים קרו: אחד, הם עשו לי בדיקת ניקור מותני. זה היה כואב מאוד. סוג של טראומה. פשוט הצמידו את ראשי מטה, נשכבו עליי כדי שלא אוכל לזוז, ואז החדירו את המחט. זה היה מבעית בגיל הזה.

אבל הזיכרון השני היה חזק יותר: בימים ההם, כל האחיות היו נשים והרופאים גברים. האנשים שבאמת נגעו בך היו נשים. ואני זוכר בבירור איך הן נגעו בי כשהן ניסו להציל אותי. הכוונה להציל אותי הייתה נוכחת באיכות המגע שלהן. ואז, בנקודה מסוימת, הן כנראה הבינו שלא אחיה. והדרך שבה הן נגעו בי השתנתה. אני חושב שזה היה גם לטובתן - הן לא יכלו להרשות לעצמן להיות כה קרובות למישהו שעומד למות. זה היה חינוך עמוק לתוך המשמעות של להיות בן אדם, להיות חי.

הפכתי לסוג של 'בודהיסט קטן' באופן לא רשמי. והדבר השני הוא שהרגשתי שברירי מטבעי. למרות שהראיות הראו שאני בריא, התחושה העצמית שלי הייתה של פגיעות עמוקה. זה ליווה אותי עד שנות ה-20 שלי ואז בעזרת טיפול זה נעלם".

נחזור לעבודה שלך כיום. ישבת עם מאות אנשים גוססים ועם המשפחות שלהם. מה נשאר החלק הכי קשה במפגש הזה עם אנשים בסוף דרכם?

"את שואלת האם הקושי הוא לספר לאנשים שהם גוססים? כן, זה מאתגר, מכאיב ועצוב. אבל למה? זה עצוב באופן כללי שדברים מסתיימים באופן לא רצוני, ללא מוכנות או בחירה. אך הסבל הגדול בהרבה הוא 'הדעות הקדומות' התרבותיות שאנשים מחזיקים בהן בלי לדעת - אותן ציפיות שדיברנו עליהן. כשהן צפות, הן אלו שגורמות לאגוניה. זה חזק יותר מהכאב הפיזי או מהגידולים. זו התחושה ש'זה לא היה אמור להיות ככה'".

הסבל הזה הופך למשהו שהאנשים נאחזים בו בחוזקה. בהתחלה הם נאחזו ב'לא למות', ועכשיו הם נאחזים ב'סבל של הגסיסה'. וקשה מאוד לאתגר את זה, כי אנשים מתים בדרך שבה הם חיו. זה אולי נשמע מובן מאליו, אבל זה לא. זה מאוד מסתורי. אם לא חיית את חייך מתוך הבנה שהיום הזה עומד לבוא, אז איזה מין יום זה יהיה כשיגיע? הסבל נובע מהנטייה המוקדמת שלך, מהאמונות, מהפחדים ומהדברים שלא פתרת בילדותך. וכשמגיע הסבל הפיזי, זה כנראה מאוחר מדי לעשות עבודה פנימית עצומה".

למה אתה מתכוון ב"מאוחר מדי"?

"לא במובן רע, אלא במובן שזה המצב כעת. העובדה שאתה גוסס מאפילה על הכל. כל השאר משני. ויש לך בחירות שעליך לעשות לגבי מה זה אומר להיות אדם גוסס, ומה זה תובע ממך. כשאנשים מדברים על גסיסה, הם מדברים על זה כעל משהו ש'קורה להם', כעל קורבנות. למעשה, הגסיסה היא משהו שאתה המתרגל שלו (Practitioner). אנחנו שואלים 'איך אתה גוסס?'. ה'איך' רומז על ביצוע, על מלאכה.

באנגלית, הפועל 'למות' אינו קיים בצורה הסבילה (Passive). אי אפשר להגיד אותו כך מבחינה דקדוקית. זה מדהים. את יכולה לדבר 'כאילו' זה קורה לך, אבל השפה עצמה לא מאפשרת זאת. גסיסה היא מה שאתה עושה, לא מה שנעשה לך. לכן, בעבודה שלי, ניסיתי להבהיר לאנשים שיש להם זכות למות טוב, אבל גם חובה למות טוב".

מה זה "למות טוב"? אתה טוען שזו ממש מיומנות, אבל איך זה נראה בפועל?

"למוות טוב יכולים להיות פנים רבות, אך למוות רע יש הרבה יותר פנים. הנה הנקודה: אם התחנכת בתרבות בה יש פוביה ממוות - שאלו רוב תרבויות המערב - הפוביה הזו היא חלק מהרפרטואר שלך. היא שם והיא תופיע בזמן הגסיסה לא משנה מה.

אז איך עושים את זה טוב אם מתים רק פעם אחת? התשובה היא: דרך אנשים אחרים. מותו של כל אדם קרוב בחיים שלנו הוא ההזדמנות לקבל 'דוקטורט בחיים'. זה לא אומר שהמוות שלהם חייב להיות מוצלח או חיובי. זה אומר שאת מגיעה לגסיסה של אחרים כתלמידה של החיים. את חייבת להתאמן. אם תתרחקי מזה, אל תופתעי אם ברגע האמת תתגלי כחובבנית גמורה. וזה לא זמן טוב להיות חובבן".

ג'נקינסון גילה לפני כשנתיים כי הוא חולה בפרקינסון - מחלה נוירולוגית דגנרטיבית, שמובילה בסופו של דבר למוות. מהתמודדות הזו הוא יצר את הספר החדש שלו שמוצג כיומן מסע - שיוצא ביולי הקרוב - "Trembling, Still: The Awful Clarity of a Mind in Eclipse". בתרגום אפשרי - "רועד, דומם: הבהירות האיומה של תודעה בשעת ליקוי".

וכך, האיש שליווה מאות אנשים גוססים בחייו - הודה שגם הוא היה מבועת כששמע על האבחון.

"ביום שבו אובחנתי, התחלתי לכתוב. לא ידעתי מה או עבור מי. כתבתי כדי להישאר שפוי. כדי לשמוע מה קורה לי. הספר הזה, עם כותרת המשנה 'הבהירות הנוראה של תודעה בליקוי', עוסק בכך. הבהירות הזו היא לא מה שציפיתי לו. חשבתי שהמים יהיו עכורים, אבל כדי לקבל מים צלולים צריך לעמוד בשקט.

בשנה הראשונה הרגשתי ניצוד. קראתי למחלה 'החיה' (The Beast). זה היה סיוט. בשנה השנייה משהו השתנה. זה לא שהפחדים נעלמו, אלא שמערכת היחסים שלי איתם השתנתה. הפסקתי להטיח את ראשי בקיר".

אז ממה היית מבועת בהתחלה?

"זה אולי יישמע כמעט לא מובן, אבל הייתי מבועת מלא להיות 'עצמי'. אבל למה זה כל כך נורא? אנחנו מניחים שלהיות 'עצמך' זה הכול. אבל האם את בטוחה שיש לך 'עצמי' שניתן לאבד? לו זה היה דבר כה מוצק, איך היית מאבדת אותו?

אני בן 71, ואני יכול לומר זאת כעת: אני לא משוכנע שיש לנו 'עצמי'. אני חושב שאנחנו מסכימים על חבילת הרגלים, וזה מה שאנחנו מכנים 'עצמי'. אולי הדמות הזו כבר עבר זמנה. אולי אפשר להמשיך בלי להיות 'נאמן לעצמי'. אני אוהב את המחשבה הזו. שם טמון פתח לסבל, אבל גם לשחרור".

לסיום - האם יש דבר כזה "פרידה מושלמת" או "מוות מושלם"?

"בהחלט. אבל מוות טוב אינו מוות נטול שברון לב או צער תהומי. אדרבא, אלו חלקים ממנו. מוות טוב הוא כזה ש'נפתח' ללא הרף ככל שהוא מתקדם. הוא לא נסגר ברגע אחד. והוא כולל אנשים אחרים. המוות הטוב ביותר הוא 'מוות ציבורי'. אני מדבר על היכולת להשיג ולגלם את ההבנה הזו כשהתור שלך מגיע, ובכך להפוך אותה לזמינה עבור אחרים שעדיין לא הגיע תורם. אתה הופך להזדמנות האחרונה שלהם לראות איך עושים זאת נכון. וזהו מוות ראוי מאוד".

סטיבן ג'נקינסון יקיים 5 הרצאות בישראל בתאריכים 1/2-11/2. לפרטים לחצו כאן