המדיה הדיגיטלית הפכה מזמן לחלק בלתי נפרד מחיי הילדים שלנו. היא נמצאת בכיס, בחדר, בבית הספר ולעיתים גם בלב. ההשפעה שלה על ההתפתחות הרגשית והחברתית של ילדים ומתבגרים עמוקה כל כך, עד שאפשר להשוות את חשיבות העיסוק בה למדיניות ציבורית בתחומים כמו חיסונים, חגורות בטיחות או מניעת עישון. אלא שבניגוד אליהם, כאן אין תשובה אחת פשוטה.
המחקר בארץ ובעולם מצביע בו־זמנית על פוטנציאל לחיבור, שייכות ולמידה - וגם על סיבות אמיתיות לדאגה. כהורים, אנשי חינוך ומטפלים, אנחנו נדרשים לנווט במרחב שבו הגבולות בין יתרון לסיכון אינם תמיד ברורים.
מה קורה לילדים שלנו ברשת?
קשרים חברתיים הם אחד הגורמים המרכזיים לבריאות נפשית ולאיכות חיים. כבר בשנת החיים הראשונה נרקם דפוס ההתקשרות בין תינוק להורה, ובהמשך נבנים קשרים עם חברים במסגרות החינוך. אלא שכיום, לצד מפגשים פנים אל פנים, הילדים נכנסים מוקדם מאוד לעולם הדיגיטלי: סמארטפון, משחקים מקוונים, רשתות חברתיות.
הבעיה היא שלא כולם משתמשים במדיה באותו אופן. גם לא ילדים באותו גיל. קצב השינוי מהיר כל כך, עד שאנחנו עדים לפערים לא רק בין דורות, אלא אפילו בין אחים. יש ילדים שהרשת פותחת להם עולם, ויש כאלה שנשארים מאחור - גם חברתית וגם רגשית.
בקליניקה נחשפת תמונה מגוונת ומורכבת: יותר ויותר הורים מתארים ילד שיש לו "המון חברים", אך הקשרים כולם מתקיימים ברשת. הם שומעים אותו מדבר, מתווכח ולעיתים אף צועק במהלך משחק מקוון. חלק מהחברים נמצאים בארץ וחלקם מעבר לים, והילד עצמו חווה את הקשרים הללו כחברויות עמוקות ומשמעותיות גם כשהמפגש מעולם לא התרחש פנים אל פנים.
התופעה הזו לא נגמרת בילדות. גם בגיל ההתבגרות נוצרות "חברויות" סביב משחקים או תכנים משותפים. במקביל, הורים מתארים נסיגה: ויתור על חוגים, ספורט, תנועות נוער. פחות מפגשים, יותר מסך. ומה עם הילדים שלא מתחברים לרשת? הם עלולים למצוא את עצמם מודרים, מהעולם הדיגיטלי וגם מהחברתי.
משחקים ורשתות מספקים חוויה רגשית עוצמתית: תחרות, התרגשות, ניצחון, תסכול. אבל הכול מתרחש דרך מסך. בגילאים שבהם ילדים אמורים לרכוש מיומנויות חברתיות בסיסיות - קריאת הבעות פנים, הבנת רמזים לא־מילוליים, פיתוח אמפתיה, הם פוגשים אוואטרים ודמויות דמיוניות.
גם אם יש קול אנושי מעבר לקו, משהו מהלמידה החברתית העמוקה פשוט לא מתרחש. זו החמצה שקטה, אבל משמעותית.
אז מה עושים?
הטכנולוגיה איננה האויב. להפך. יש לה חוזקות רבות ויכולת אמיתית להעשיר חיים. אבל היא כלי רב־עוצמה, וילדים זקוקים למבוגר שיתווך, יאזן ויציב גבולות.
הפתרון איננו ניתוק, אלא חיים עם המדיה - ולא בתוכה בלבד. חוגים, ספורט, תנועות נוער, זמן בטבע, תרבות ומשחק חופשי - כל אלה אינם "פעילויות העשרה", אלא תשתית להתפתחות רגשית וחברתית בריאה. ילדים זקוקים קודם כול לחוויות אמיתיות ולקשרים פנים אל פנים. רק אחר כך - ללמידה ביקורתית של העולם הדיגיטלי.
כמו בתזונה או בפעילות גופנית, גם כאן המפתח הוא איזון.
5 טיפים פשוטים (ומאתגרים) להורים
- קבעו אזורים וזמנים ללא מסכים - כדי לאפשר חיבור משפחתי אמיתי.
- יזמו מפגשים חברתיים - קשרים נבנים דרך זמן משותף, משחק ופתרון קונפליקטים.
- עודדו פעילות מחוץ לבית - חוגים, ספורט ותנועות נוער הם לא מותרות.
- שוחחו על העולם הדיגיטלי - לא רק מה אסור, אלא גם למה ואיך משתמשים.
- היו דוגמה אישית - ילדים לומדים קודם כול ממה שאנחנו עושים, לא ממה שאנחנו אומרים.
- בסופו של דבר, הילדים שלנו ראויים ליותר מאשליית חיבור. הם ראויים לקשר.
ד"ר דליה אלוני היא פסיכולוגית חינוכית, המרכז האקדמי למשפט ועסקים, רמת גן
בראשון הקרוב 25.1, המרכז האקדמי למשפט ולעסקים ברמת גן יקיים כנס "בין המסך ללב" ע"ש ליאור בראנס ז"ל, שיעסוק בילדות והורות בעולם של רשתות חברתיות, מסכים ובינה מלאכותית. בכנס ישתתפו גם רן בראון, ד"ר זוהר אליוסף ועוד אנשי חינוך וחוקרים, יוצרי תוכן ברשת ובני נוער.