למה האוכל הופך להיות מפלט כשאנחנו בכלל רעבים לאהבה?

"את הרעב לאהבה קשה הרבה יותר להשביע מהרעב ללחם" - אמא תרזה

יש ימים שבהם אהבה גורמת לנו לשכוח לאכול. ויש ימים שבהם היא עושה בדיוק ההפך: גורמת לנו לאכול בלי סוף. בעיקר כשמשהו בקשר מרגיש לא יציב, חסר או מתערער. זה לא עניין של חולשת אופי או חוסר משמעת - זו ביולוגיה.

אותה מערכת מוחית שאחראית על קשר, חיבה והיקשרות, היא גם זו שמווסתת רעב, שובע וחיפוש נחמה. רק שבמצבים של מחסור רגשי, במקום לרדוף אחרי חיבוק או תחושת קרבה - המוח פונה לאפיק זמין ומהיר יותר: אוכל.

לרגל ולנטיין דיי ביקשנו מורוניקה מייזלר, דיאטנית קלינית בשיטת NLP ויועצת לחברת הרבלייף, לעשות סדר בכימיה שמאחורי הפרפרים והחשקים - ובעיקר להבין למה לפעמים אנחנו לא באמת רעבים לאוכל, אלא למשהו הרבה יותר בסיסי.

אוקסיטוצין מכונה לעיתים "הורמון האהבה", אבל בפועל הוא בעיקר הורמון של ביטחון, רוגע ושייכות. הוא משתחרר במצבים של קרבה, מגע וחיבור רגשי - ועוזר למערכת העצבים להירגע ולהוריד דריכות.

כשיש מספיק ממנו, הגוף מרגיש בטוח. כשהוא חסר - הגוף נכנס לחיפוש.

כשאין מספיק תחושת קרבה וביטחון, מערכת העצבים מחפשת תחליף. אצל חלק מהאנשים זה מתבטא ב"ציד תגמול": ריענון בלתי פוסק של הודעות, גלילה אינסופית ברשתות החברתיות, קניות אונליין או רדיפה אחרי מחמאות. לא מתוך שטחיות - אלא כניסיון להשיג זריקת דופמין שתפצה על החסר.

אצל רבים, התחליף הכי זמין, הכי מהיר והכי מרוכז הוא אוכל מנחם. במיוחד אוכל תעשייתי שיודע לספק בבת אחת מתיקות, מליחות, שומן וקרנצ'יות - חבילת גירויים מושלמת בביס אחד קטן.

אצל אחרים, המחסור בתחושת חיבור דווקא מייצר צורך עז בשליטה: ניקיונות אובססיביים, תכנון־יתר, ניהול קפדני של כל פרט - ואז גם חיפוש אשמים כשהמציאות לא משתפת פעולה. זה נותן אשליה של ביטחון רגעי, אבל בטווח הארוך שוחק ומרחיק קרבה.

תגובה נפוצה נוספת היא התנתקות. "אם לא מחבקים אותי - אני נכבה". זה יכול להיראות כמו בריחה לשינה, בינג' של סדרות או משחקים, או משפטים כמו "אין לי כוח". הבדידות שנוצרת מחפשת נחמה - ולעיתים היא מוצאת אותה במקרר.

גם מיניות יכולה להפוך לפתרון זמני. אוקסיטוצין משתחרר במגע אינטימי ויוצר תחושת קרבה, אך בלי ביטחון רגשי - ההשפעה קצרה, והגוף חוזר לחפש רוגע בדרך אחרת.

"החדשות הטובות הן שהגוף לא באמת מחפש אוכל ברגעים האלה", מסבירה מייזלר. "הוא מחפש תחושת עוגן וביטחון".

אפשר להפעיל את מערכת הרוגע גם בלי להפוך את האוכל למשענת הוויסות היחידה: מקלחת חמה, תנועה עדינה, מתיחות, נשימות, מוזיקה, צחוק, מגע נעים - כל אלה משחררים אנדורפינים ומרגיעים את מערכת העצבים.

גם חיבור אנושי שאינו זוגי חשוב מאוד: שיחה עם חברה, חיבוק מילד, זמן עם בן משפחה או אפילו ליטוף של חיית מחמד. הם לא מחליפים זוגיות, אבל כן מפחיתים צורך בפיצוי דרך אוכל.

ויש גם חיבור בלי אנשים: טקס ערב קבוע, תה חם, ספר, ריח מוכר, בגד רך, פינה נעימה בבית, כתיבה או מדיטציה קצרה. מערכת העצבים אוהבת מוכר וצפוי - וזה מרגיע.

לפני שמושיטים יד למשהו מתוק "כי היום מותר", מייזלר מציעה ניסוי קטן: עצרו לשתי שניות ושאלו - את מה אני מאכיל עכשיו? את הגוף? את הרגש? או את החסר?

אם התשובה היא "חסר" - אין צורך להאשים או להעניש. פשוט להוסיף עוד ערוץ אחד של חום. לפעמים זו שיחה, לפעמים מקלחת חמה, ולפעמים גם קינוח. רק כזה שלא צריך לשאת לבדו, על כתפיו השוקולדיות, את כל האחריות לוויסות רגשי וביטחון.

כשאנחנו רגועים יותר, קל לנו לזהות: האם אנחנו באמת רעבים - או פשוט זקוקים לאישור שאנחנו ראויים, אהובים וטובים, בדיוק כמו שאנחנו.