הילד מתנגד לכל דבר? כך תגרמו לו לשתף אתכם פעולה

זה מתחיל מדברים קטנים.

"תתלבש בבקשה".
"עוד חמש דקות יוצאים".
"רק תכבה את המסך".

לא דרישה גדולה. לא צעקה. לפעמים אפילו עם חיוך. ואז - משהו קורה. התפרצות. בכי. סירוב מוחלט. בריחה. קיפאון. או ויכוח מתיש שמרגיש כמו קרב שאין לו סוף.

החוויה הזו - שכל בקשה, גם הקטנה ביותר, מפעילה תגובה גדולה ולא פרופורציונלית - היא חוויה מאוד בודדה. הורים מתחילים להלך על ביצים, לשקול כל מילה. לדחות בקשות. להימנע מלבקש דברים פשוטים, רק כדי לא להצית עוד סבב. ובתוך כל זה מתגנבת גם שאלה כואבת:

רוב ההורים שמגיעים לשלב הזה כבר ניסו כמעט הכול: הדרכה הורית, גבולות ברורים, עקביות, חיזוקים, טבלאות, שיחות והסברים. לפעמים גם להקשיח, לפעמים לרכך. ועדיין - המצב ממשיך להחמיר.

וזה רגע קשה במיוחד. כי כשמאמץ לא עובד, אנחנו מתחילים לפקפק בעצמנו ובכישורי ההורות שלנו, ולעיתים גם להאמין שאולי הילד פשוט "עושה דווקא".

רוב ההורות שאנחנו מכירים מבוססת על עקרונות ברורים: גבולות, סמכות, חיזוקים ועקביות. והעקרונות האלה באמת עובדים - עבור הרבה מאוד ילדים.

אבל יש ילדים שעבורם הכלים האלה, דווקא בגלל שהם כל כך ברורים ומובנים, מגבירים את המצוקה. לא כי הם קשים. לא כי ההורים לא טובים. אלא כי מערכת העצבים שלהם מגיבה אחרת.

כשאנחנו פועלים עם מפה שלא מתאימה לשטח - גם הורים מסורים ואכפתיים יכולים ללכת לאיבוד. וכאן בדיוק נפתחת האפשרות להבין את הקושי מזווית אחרת: לא דרך השאלה מה הילד עושה, אלא דרך מה קורה לו.

יש ילדים שעבורם עצם זה שמצפים מהם למשהו - כל דבר - מפעיל מצוקה פנימית. זה יכול להיות משהו שהם לא אוהבים, וזה יכול להיות גם משהו שהם עצמם ביקשו. המערכת שלהם לא מבדילה בין דרישה "גדולה" לקטנה, בין כפייה לכוונה טובה. היא מזהה ציפייה - ומתרגמת אותה לאיום.

כשהאיום הזה מופעל, אנחנו רואים תגובות שנראות כמו סירוב, התנגדות, בריחה, התפרצות או קיפאון. אבל מתחת לפני השטח - זו לא בחירה. זו תגובה של מערכת עצבים מוצפת, שמנסה להגן על עצמה.

הדפוס הזה מוכר כיום בשם Pathological Demand Avoidance (PDA) - הימנעות פתולוגית מדרישה. זה אינו אבחון רשמי, ולא תמצאו אותו כתוב בדוחות בארץ, אבל זה כן פרופיל שמתואר יותר ויותר בארה"ב ובאירופה, בעיקר בתוך הספקטרום האוטיסטי.

הליבה של PDA היא חרדה עמוקה הקשורה לתחושת שליטה. לא רצון לשלוט באחרים, אלא צורך להחזיק שליטה כדי לא להתפרק. אצל ילדים כאלה, גם שאלה פתוחה, גם בחירה, ואפילו בקשה רכה - עלולות להרגיש כמו דרישה כבדה מדי.

ביומיום זה יכול להתבטא ב"לא" אוטומטי, בהתפרצויות לפני יציאה מהבית, בקריסה דווקא בפעילויות אהובות, בהרבה ויכוחים ובמשא ומתן אינסופי דרך מילים.

לעיתים זה קורה בעיקר בבית ופחות בחוץ. ואז הסביבה אומרת: "אבל הוא יכול".

והאמת היא שבחוץ הילד מחזיק את עצמו. מתאמץ. מתכווץ. ובבית - המקום הבטוח - הוא קורס.
הפער הזה, בין היכולת לבין התפקוד, הוא אחד הדברים המבלבלים ביותר. הילד חכם, ורבלי, מבין סיטואציות והסברים - ואז לא מצליח לבצע פעולה פשוטה.

וכאן נולדת הטעות הכואבת: אם הוא מבין - אז הוא בוחר שלא. אבל בפועל, היכולת קיימת. הנגישות אליה - לא. כשמערכת העצבים מוצפת, גם יכולות גבוהות פשוט לא זמינות.

בשלב הזה ילדים רבים מתויגים כ"מתנגדים" או כמאובחנים עם ODD (הפרעת התנגדות מתריסה). אבל למרות הדמיון החיצוני, המנגנון שונה לחלוטין.

ב-ODD יש מאבק עם סמכות.
ב-PDA יש מאבק עם הדרישה עצמה.

וכשאנחנו מגיבים לילד כזה כאילו הוא מנסה "לנצח אותנו", אנחנו מפספסים את העובדה שהוא מנסה לא להתפרק.

העקרון המרכזי: ויסות קודם לתפקוד. פחות עומס. פחות לחץ. פחות מדידה. יותר תחושת שליטה ובטיחות.

שפה שמורידה איום ("אולי…", "מעניין אם…", "בוא נבדוק"), שימוש במשחק ודמיון, שיתוף שליטה אמיתי, בחירות קטנות ולא מציפות - כל אלה מאפשרים למערכת להירגע, ואז נפתח מקום לשיתוף פעולה.

זה לא אומר שאין גבולות. זה אומר שהגבולות לא עוברים דרך כוח. גבול רגוע, עקבי, שלא נכנס למאבק - יכול דווקא לייצר ביטחון.

אז מה עושים בחיים האמיתיים? כי החיים לא סטריליים. יש מקלחות, יש רופאים, יש מסגרות. הדרישות לא נעלמות - אבל הדרך אליהן משתנה. מצמצמים עומס סביב הדרישה, בוחרים מאבק אחד, לא נלחמים על הכול, ומנסים לא להסלים.

דווקא ילדים שמקבלים התאמה עכשיו, מפתחים בהמשך יותר גמישות וחוסן. ילד שמרגיש בטוח - יכול ללמוד להתמודד עם דרישות. ילד שמרגיש מאוים - לומד רק איך להימנע מהן.

ובפעם הבאה שגם בקשה קטנה נתקלת בקיר של התנגדות, אולי שווה לעצור ולשאול: לא מה צריך לתקן - אלא מה כאן מרגיש מאיים מדי.

זו לא הבטחה לשקט, ולא פתרון קסם. אבל זו דרך אחרת לחיות את היומיום - עם פחות מאבק ושחיקה, ויותר רגעים שבהם אפשר פשוט להיות משפחה.

ליבי בגנו-סימון, מנתחת התנהגות ורכזת טיפול ב"טיפולי" - החברה להתפתחות הילד. רוצים להשתתף בוובינר בנושא? הירשמו כאן