בגיל 24 בלבד, גיא שדה ממושב יבול שבעוטף עזה, מוכר נפגע פעולות איבה לאחר השבעה באוקטובר, גילה שהוא נאלץ להתמודד לבדו כנגד כל הסיכויים.
זה התחיל באוגוסט 2024, ברגע יומיומי לכאורה: יציאה מהמקלחת ומבט חטוף במראה. "פתאום שמתי לב שהצוואר שלי לא סימטרי", הוא משחזר ל-וואלה. "לא כאב, לא היה חום, לא הרגשתי שום דבר חריג, אבל משהו שם לא נראה לי נכון".
אותו רגע קטן הפך בתוך שעות לשרשרת אירועים מסחררת. בדיקות, צילום, מיון, ואז שיחה סגורה עם רופאים. "כמו בסרטים", הוא מתאר. "סוגרים את הדלת, מבקשים לקרוא להורים, ומסבירים שהסבירות לסרטן גבוהה מאוד".
סרטן מסוג הודג'קין לימפומה בשלב 4 מתקדם, עם מעורבות נרחבת של בלוטות, הטחול ומח העצם.
יום לאחר מכן הוא כבר נכנס לחדר ניתוח, ובהמשך, לעולם שלא הכיר: עולם של כימותרפיה, בדיקות PET, פרוטוקולים ושמות ארוכים של תרופות.
בתחילה עבר טיפול כימותרפי מקובל, ובהמשך אף נרשמה נסיגה מסוימת במחלה. אלא שאז, לדבריו, נוצרה נקודת שבר. "אחרי שהייתה תגובה ראשונית, שינו לי את הטיפול", הוא מספר. "בהמשך, בבדיקת הדמיה, התברר שהמחלה חזרה".
מאותו רגע, הדרך הפכה ארוכה ומורכבת בהרבה. גיא עבר ניתוח נוסף, החליף פרוטוקולים טיפוליים, נחשף לתרופות מתקדמות יותר, ולבסוף עבר גם השתלה עצמית של תאי גזע.
"זה שלב קיצוני מאוד", הוא אומר. "בשישה ימים קיבלתי כמעט חמישה ליטרים של כימותרפיה. זה לא טיפול, זו מלחמה על הגוף".
אלא שלצד המחלה עצמה, גיא מתאר מאבק נוסף, פחות גלוי לעין: ההתמודדות מול מערכת הבריאות. לדבריו, כבר בתחילת הדרך עלתה האפשרות לטיפול ממוקד מטרה ביולוגי מתקדם יותר, משולב עם כימותרפיה בשם "ברקרד" , הכולל את התרופה "אדסטריס" (ברנטוקסימאב וודוטין), כזה שעשוי היה לצמצם משמעותית את מספר מחזורי הכימותרפיה ואת הצורך בהשתלה.
"זה טיפול שקיים, שמכוון ישירות לתאים החולים. הוא נותן סיכוי טוב יותר לריפוי והוא נחשב פחות אגרסיבי לגוף בהשוואה לכימותרפיה רגילה שמחלישה מאוד וגורמת לתופעות לוואי משמעותיו. רופאים מכירים אותו, ויש עליו נתונים טובים", הוא אומר. "אבל בפועל, הוא לא היה נגיש לי בשלב הזה".
הטיפול נמצא בסל התרופות, אך מאושר רק לחולים עם סרטן מתקדם שמצבם מוגדר "חמור מאוד". באופן פרדוקסאלי, למרות שאובחן עם סרטן בשלב 4 מתקדם, קופת החולים קבעה שגיא אינו עומד בקריטריונים והוגדר כמי שמצבו הכללי 'לא רע מדי', ולכן לא נשללה ממנו האפשרות לטיפול החדשני.
"זה היה אבסורד מוחלט", מספר גיא, "איך אפשר להיות בשלב הכי מתקדם של המחלה, ולהיחשב 'בריא מדי'? במקום טיפול חדשני שאמור להימשך ארבעה חודשים בלבד, הגוף שלי עבר מסע מטלטל, קשה וכואב במשך כמעט שנה".
גיא הספיק לרכוש ביטוח בריאות פרטי רק שבועות ספורים לפני האבחון, אך שם התברר לו שהוותק קצר מדי כדי לקבל כיסוי לתרופה.
"עשיתי הכול נכון, ניסיתי להיות אחראי, ובכל זאת נתקלתי באטימות מכל כיוון. המערכת מסתכלת על טפסים וקריטריונים, לא על בני אדם".
לדבריו, ההחלטה שלא לאפשר את הטיפול המתקדם בתחילת הדרך הובילה למסלול טיפולי ארוך, קשה ופוגעני בהרבה. "בדיעבד, ברור לי שהגוף שלי שילם מחיר שלא היה חייב לשלם", הוא אומר. "אם הייתי מקבל את הטיפול המתאים בזמן, יש סיכוי גבוה שכל מה שבא אחר כך, לא היה קורה".
המחלה חזרה, הטיפולים הוחרפו, והמחיר הפיזי הלך והצטבר. גם היום, שנה לאחר ההשתלה, גיא עדיין בטיפולים. אחת לשלושה שבועות הוא מקבל טיפול משולב - ביולוגי וכימי. "זה אולי נשמע עדין יותר, אבל בפועל זה מתנהג כמו כימותרפיה לכל דבר", הוא מסביר. "שבוע וחצי אני מושבת לגמרי: שלשולים, הקאות, כאבי עצמות, חולשה קיצונית, תחושה של רעל בגוף. לפעמים זה מגיע גם לאיבודי הכרה".
ההשפעה לא נעצרת בגוף. גיא מתמודד גם עם פגיעה קוגניטיבית. "קשה לי להתרכז, קשה לי לחשוב לאורך זמן", הוא אומר. "אני מסתובב בבית, מתחיל משהו ושוכח מה רציתי לעשות. זה מתסכל בצורה שקשה להסביר".
לצד הפגיעה הפיזית, יש גם מחיר נפשי כבד. גיא אובחן עם דיכאון ועם פוסט-טראומה מורכבת, ומטופל במקביל אצל פסיכיאטר, פסיכולוגית טראומה ובטיפולי נוירו-פידבק. "הכול התערבב", הוא אומר. "הסרטן, הטיפולים, האירועים שעברתי עוד לפני כן. הגוף והנפש כבר לא עובדים בנפרד".
לפני המחלה עבד בעבודות מזדמנות, בעיקר בפיצריות. החלום שלו היה ועדיין לעסוק בקולנוע ובווידאו. "זה מה שאני רוצה לעשות בחיים", הוא אומר. "כרגע זה בלתי אפשרי. אבל ברגע שאסיים עם הטיפולים ואוכל לנשום- אני חוזר לזה. זה לא ויתרתי עליו".
כיום הוא מתגורר עם בת זוגתו, שמלווה אותו לאורך כל הדרך. "היא עוגן", הוא אומר. "באמת. אני לא יודע איך הייתי שורד את זה לבד".
למרות הכול, גיא בוחר לדבר. לא מתוך כעס בלבד, אלא מתוך רצון למנוע סבל מאחרים. "אם הסיפור שלי ימנע אפילו מאדם אחד לעבור מסלול ארוך, אגרסיבי והרסני שלא לצורך, זה שווה הכול", הוא אומר. "מספיק לי שזה יהיה בן אדם אחד". לא ייתכן שאדם צעיר ייאלץ לעבור מסע כזה רק בגלל בירוקרטיה מסואבת" .
הוא יודע שהנזקים לא ייעלמו. "יש פגיעות שילוו אותי כל החיים פגיעות פיזיות ונפשיות", הוא אומר. "זה לא משהו שעובר. אבל אני כאן, ממשיך, נלחם. וזה לא מובן מאליו. החלום שלי לא נעלם. הוא רק חיכה שאעבור את זה".