אחרי חודשים ארוכים בחזית, אלפי הורים חוזרים אל הבית ואל המשפחה. לצד ההתרגשות והשמחה מהאיחוד, רבים מגלים שהחזרה מלווה בקשיים לא צפויים: משברים בזוגיות, קושי בחיבור מחדש לילדים, ותחושת זרות דווקא במקום שאמור להיות הכי מוכר ובטוח.
המציאות שאליה חוזרים משרתי המילואים היא לא אותה מציאות שעזבו. בני ובנות הזוג שנשארו בעורף נשאו לבדם בעומס היומיומי ובאופן טבעי נשחקו, והילדים פיתחו דפוסי התנהגות חדשים.
הקושי איננו רק חיצוני - הוא גם פנימי. החזרה הביתה מלווה לעיתים בתחושות של חוסר שייכות, בכעסים מצטברים בזוגיות, ובקושי של ההורה שחזר למצוא מחדש את מקומו ואת הסמכות ההורית שלו.
ומעל כל זה מרחף חשש קבוע מסבב מילואים נוסף - צו נוסף שעלול שוב לערער את השגרה שגם כך קשה לבנות מחדש. הידיעה שהכול זמני, ושקריאה נוספת יכולה להגיע בכל רגע, מקשה על בני המשפחה להירגע באמת ולחזור לתחושת יציבות.
"אנחנו פוגשים זוגות שאוהבים מאוד, אבל פשוט לא מצליחים לדבר באותה שפה", מסבירה רות דפני, מנהלת תחום קהילה במכון אדלר, "החזרה לשגרה היא מבצע לא פחות מורכב מהלחימה עצמה".
דפני מסבירה כי "ההורה שחזר מגיע לעיתים עם דריכות ומתח, בעוד שהבית זקוק לנוכחות, רוך וסבלנות. לכן, המטרה היא ליצור גשר מחודש - לבנות מחדש את השותפות הזוגית ולתת לילדים תחושת ביטחון בתוך השינוי שהמשפחה עוברת".
א' (השם המלא שמור במערכת), משרת מילואים שחזר לאחר סבב ממושך, מספר: "חזרתי הביתה וציפיתי שהכל יחזור להיות כמו פעם, אבל גיליתי שהחיים המשיכו בלעדיי. הילדים בקושי הקשיבו לי, ואשתי כבר הייתה רגילה לתקתק הכל לבד". לדבריו, התחושה הדומיננטית הייתה שהוא מיותר. "כל ויכוח קטן הפך לפיצוץ", סיפר בכאב.
ש' (השם המלא שמור במערכת), משרת מילואים נוסף, מתאר חוויה דומה: "שרדתי את עזה, אבל כמעט איבדתי את הכל בסלון שלי. חזרתי וראיתי את הבן המתבגר שלי מסתגר, את אשתי קורסת, ואני הרגשתי כמו רוח רפאים". הוא מוסיף בכנות כואבת: "היו רגעים של ייאוש כל כך עמוק שחשבתי שאולי עדיף היה להישאר שם".
"חשבתי שברגע שהוא יחזור נוכל סוף סוף לחזור למה שהיה - שהוא ייקח חלק בבית, בילדים, בשגרה. בפועל זה לא קרה", מספרת נ' (השם המלא שמור במערכת), ומוסיפה כי "הקושי אפילו גדל, כי הציפיות שלי לא התממשו, והרגשתי שכל הנטל עדיין עליי, רק שעכשיו כבר הרבה יותר קשה להגיד את זה בקול".
איך מתמודדים עם הקושי הזה?
החזרה הביתה עלולה להיות בודדה מאוד, תחושה של שבר שקשה להסביר למי שלא חווה אותו. אבל זו חוויה מוכרת, ויש לה מענה.
ראשית, חשוב לא להישאר לבד עם מה שעובר עליכם. שיחה פתוחה עם בן או בת הזוג, חבר קרוב או בן משפחה יכולה להפחית את תחושת הבדידות ולעצור הצטברות של תסכולים וכעסים לפני שהם מתפרצים בתוך הבית.
במקביל, כדאי להכיר בכך שהבית לא חוזר מיד למה שהיה. במקום לצפות לחזרה מהירה לשגרה מלאה, נכון להאט ולהגדיר מחדש ציפיות: מי אחראי על מה בתקופה הזו, איפה אפשר להוריד עומסים, ואיך נראית שגרה זמנית שמתאימה למציאות החדשה.
לעיתים עצם ההסכמה להיות בתהליך, ולא לדרוש פתרון מהיר, מפחיתה מתחים ומאפשרת הסתגלות הדרגתית של כל בני המשפחה, כולל הילדים.
ובמקרים שבהם הקושי מציף, או אם אתם מרגישים שאתם לא מצליחים לעשות את זה לבד, ליווי מקצועי יכול לעשות הבדל משמעותי. בימים אלו מפעיל מכון אדלר מערך סיוע ייעודי למשפחות של משרתי מילואים, מתוך הבנה שהשיבה הביתה איננה רק חזרה פיזית, אלא תהליך רגשי, זוגי והורי.
המערך כולל טיפול זוגי ממוקד שיבה וטראומה, הדרכת הורים ייעודית להתמודדות עם רגרסיות, חרדות וקשיים בהצבת גבולות אצל ילדים לאחר היעדרות ממושכת, וכן קבוצות הורים המאפשרות מרחב בטוח לשיתוף עם אנשים נוספים שמתמודדים עם אתגרים דומים.
"התהליך פתח לנו את העיניים ואת הלב", מספר ש' שסיים את הליווי. "הבנו שהמשבר הוא לא גזרת גורל, אלא פצע שצריך לטפל בו יחד, לפני שהוא מחמיר". א' מוסיף: "זה עזר לנו להבין שאנחנו לא בקרב אחד נגד השני, אלא צוות שצריך ללמוד ללכת יחד מחדש".