תחרות אחים: איך מתגברים על הקנאה ואפילו צומחים ממנה?

קנאת אחים נמצאת כמעט בכל בית, והיא גם תמיד הייתה חלק מהסיפור האנושי, כבר מימי קין והבל. הדוקו החדש על אביתר בנאי "סיכוי להינצל" מספק הצצה חשופה לקנאה הזו, ליחסים המורכבים שיש בין אחים - גם כשהם ממש אוהבים אחד את השני - ולמחיר שיש לרגשות המורכבים האלה כשאין להם מענה.

אביתר מספר בתכנית שכשמאיר שמע שיר שלו בפעם הראשונה, בסרט שהכין בתקופת התיכון, הוא אמר לו: "עדיף שתישאר בקולנוע". המסר הסמוי היה ברור: עולם המוזיקה הוא שלי, אתה תזרח במקום אחר.

האמירה הזו הקשתה מאוד על אביתר הנער, גרמה לו בהתחלה לנסות לברוח מהמוזיקה, ובהמשך לרצות "לכבוש" את עולם המוזיקה כתגובת נגד. בכל אחד מהחלקים האלה, התחושה שעולם המוזיקה כבר "תפוס" ואין לו גישה אליו - הכאיבה לו והניעה אותו.

אבל המאבק על מקום, שייכות ותפקיד לא התחיל רק סביב הקריירה. כשהם היו קטנים יותר, מאיר היה הנער המרדן, זה שרב עם ההורים כל הזמן. אביתר, באופן כמעט הישרדותי, בחר בתפקיד שנשאר פנוי: "הילד הטוב". התפקיד הזה, כמו שהוא מספר בכנות מרגשת בסדרה, קיבע אותו במקום של ריצוי וביטול עצמי במשך שנים רבות אחר כך.

אם הדינמיקה הזו מוכרת לכם, זה לא במקרה. משחק הכסאות הזה בין אחים לא שמור רק למשפחת בנאי - אחים נאבקים באופן סמוי על תפקידים כל הזמן.

רוב הילדים מנהלים בראש פנקס קטן של כל המקומות שהאחים שלהם הצליחו יותר מהם, קיבלו יותר או "לקחו להם" (לפעמים החטא הראשון בפנקס הוא - הם פשוט נולדו). זה טבעי. זה יותר מטבעי - זו הכנה לחיים. הבית מאפשר להתאמן בסביבה בטוחה ברגשות מורכבים כמו קנאה, תחרות, כעס ואכזבה.

התפקיד שלנו הוא לא להעלים את הקנאה. קנאה היא רגש אנושי לגיטימי. מותר לילד לקנא באחיו, מותר לו להרגיש צביטה בלב כשאחיו מקבל משהו שהוא רצה. כשאנחנו נבהלים מהקנאה ומנסים להשתיק אותה הילד נשאר לבד עם הרגש הקשה. כשאנחנו נותנים לזה מקום, המתח יורד.

ילדים מחפשים תפקיד שייחד אותם, שייתן להם משמעות משל עצמם בתוך המארג המשפחתי. התפקיד שלנו הוא לבנות בית שמאפשר תנועה. בית שלא כולא ילד בתוך הגדרה אחת, אלא מאפשר לו להתנסות במגוון תכונות וכישרונות.

הנה 5 עקרונות שיעזרו לכם לעשות את זה:

זוכרים שהילדים שלנו הם "גם וגם"
הילדים שלנו הם אף פעם לא רק דבר אחד, הם מקבץ של תכונות וכישרונות שלכולם יש מקום. אם יש לי ילד שנוטה לרצות אני אעודד אותו בכל פעם שיעמוד על שלו. אם יש לי ילד "מרדן", אני אאיר בזרקור את המקומות שבהם הוא משתף פעולה ומועיל. אל תתנו לדינמיקה אחת לקבע את האופי שלהם.

מפרקים "תארים" (גם חיוביים)
אחת המלכודות הכי גדולות שלנו כהורים היא להדביק תווית, אפילו כזו שנשמעת כמו מחמאה. כשאנחנו אומרים על ילד אחד "הוא הגאון שלנו", "היצירתית" או "הספורטאי", אנחנו בטעות נועלים את הדלת עבור האח השני, שמרגיש שהמשבצת הזו כבר תפוסה ושאין לו טעם לנסות שם. תנו לכולם להיות הכל.

נזהרים מהשוואות
השוואות הן הדלק של הקנאה. אמירות כמו "למה אתה לא מסדר כמו אחיך?" או "כשאחותך היתה בגילך היא לא התנהגה ככה!" - מקטינות את הילדים ומקבעות אותם בתפקיד שלהם.
גם חשוב לא להפוך תחביב של אח אחד למתחם סגור עבור האחר. המשאבים בבית לא מוגבלים, ויש מקום ליותר מנגן/צייר/ספורטאי אחד.

עוברים משוויון להוגנות
זו אחת המלכודות הגדולות. אנחנו מנסים לתת "בדיוק אותו דבר" (אותה עוגייה, אותה מתנה) כדי למנוע מריבות, אבל זה רק מייצר פנקסנות ומדידות בלתי פוסקות.

השינוי הגדול קורה כשאנחנו מפסיקים לנסות להיות שוויוניים, ומתחילים להיות הוגנים. המסר הוא: "בבית שלנו כל אחד מקבל מה שהוא צריך, מתי שהוא צריך". היום אחיך צריך עזרה בשיעורים, מחר את תצטרכי שנשב איתך לשיחה.

מייצרים זמן נפרד לכל ילד
דרך יעילה לפרק את התחרות על תשומת הלב היא לייצר איים של זמן שבהם אין תחרות. כשילד מרגיש שהוא צריך להילחם על המבט של אמא או אבא כל הזמן, הוא משחיז מרפקים. אבל כשיש לו בלו"ז "זמן אישי" קבוע, אפילו של רבע שעה, שבו הוא מקבל 100% תשומת לב בלי מסכים ובלי האחים ברקע - הצורך להילחם יורד פלאים.

שם, במרחב הזה, הוא לא "האח של" ולא "הילד הסנדוויץ", הוא פשוט הוא.

גם אם נעשה את כל זה, יש סיכוי יותר מסביר שהילדים שלנו עדיין יריבו וישוו את עצמם. זה חלק מהמפרט הטכני של האנושיות. אבל אם ניתן להם מקום, וכלים, הם גם יהיו מסוגלים להתגבר על זה, לא לשאת על הגב אשמה או תחושת החמצה, ולגדול להיות אחים קרובים ואוהבים.

לצד כל הקושי שמוצג בדוקו על אביתר בנאי, מוצג גם הצד היפה של יחסים אחים. למרות הקנאה והקושי, הקשר בין מאיר לאביתר היה קשר מיטיב, היתה בו אהבה גדולה. וכך גם הקשר עם האחים האחרים.

באחת הסצנות אביתר ושתי אחיותיו, אפרת ואורנה, יושבים יחד בבית הוריהם ומסתכלים על תקליטים ישנים ומעלים זכרונות, הם שרים יחד את אחד השירים שמאיר כתב כנער והם זוכרים כאילו זה היה אתמול והם רוקדים יחד ומצחיקים אחד את השני.

בסצנה אחרת אביתר מספר על רגע של קושי גדול, בשישי בערב הוא עמד במטבח ביתו בתל אביב, פתח בקבוק פאנטה וחטף התקף חרדה נוראי. זו לא סיטואציה שאפשר לחשוב בה בהיגיון, זו סיטואציה שפועלים בה מהבטן - וכך הוא מצא את עצמו יוצא מהבית, הולך לבית אחותו הגדולה אורנה ומבקש ממנה להציל אותו.

זה אולי הלב של יחסי אחים. לא היעדר קנאה, לא חיים בלי תחרות או פגיעות - אלא הידיעה שיש שם מישהו שמכיר אותך מהשורש, שראה אותך ברגעים היפים וגם בשבירים, ושאפשר ליפול אליו בלי להסביר יותר מדי.

כשאנחנו מאפשרים לילדים שלנו מקום להיות שונים, לקנא בלי להתבייש, לנוע בין תפקידים ולא להינעל בתוך משבצת אחת, אנחנו לא מבטלים את המורכבות, אנחנו בונים מתוכה קרקע בטוחה.
כן, יהיו ריבים והשוואות וכאב. אלה החיים. אבל לצדם יכול להיווצר גם קשר עמוק, כזה שמחזיק לאורך שנים. קשר שיש בו אמון, זיכרון משותף, ואהבה שלא תלויה בהישגים, תפקידים או מי קיבל יותר.

זה הקסם של יחסי אחים, וזה אחד הדברים הגדולים ביותר שמשפחה יכולה להעניק.

יפעת סני היא מנחת הורים מוסמכת מכון אדלר. מתמחה בגיל הרך ובגיל ההתבגרות