נשים רבות פוגשות אותי שנים אחרי לידה ש"על הנייר" הוגדרה כהצלחה. לא היה סיבוך חריג, התינוק נולד בריא, הצוות פעל לפי הנהלים. ובכל זאת, משהו בהן נסגר. משהו לא חזר לעצמו. רק בשיחה, לפעמים בפעם הראשונה, הן מעזות לומר: "היה לי קשה", "נפגעתי", "לא הייתי שם באמת".
טראומה בלידה אינה נמדדת רק במה שקרה לגוף, אלא במה שקרה לאישה בתוך התהליך. בשאלה האם הקשיבו לה, האם הסבירו לה מה קורה, האם שאלו אותה, והאם היה לה קול.
לידה יכולה להיראות תקינה לחלוטין מבחוץ - ובו בזמן להיחוות מבפנים כחוויה של איום, חוסר אונים או אובדן שליטה.
במצבים כאלה, מערכת העצבים חווה הצפה: אין תחושה מספקת של ביטחון, בחירה או תמיכה. וזה מה שנשאר.
יש הבדל עמוק בין לידה מורכבת רפואית לבין לידה שבה אישה חשה שהדברים קרו מעליה או בלעדיה. בשנייה, גם אם הכול "עבר בסדר", עלולה להיווצר פגיעה שקטה אך עמוקה - בתחושת האמון בגוף, במערכת ובעצמה.
מדברים עליהן - ולא איתן
פעמים רבות הפגיעה הזו נולדת מתוך פער: בין מה שהאישה חווה בזמן אמת לבין היכולת שלה לעבד את המתרחש.
כאב עוצמתי ולא מוסבר, התערבויות שנעשו ללא הסבר או הסכמה מלאה, תחושה שלא מקשיבים לה, פחד לשלומה או לשלום התינוק, אובדן שליטה על הגוף, או ניתוק במהלך הלידה - כל אלה יכולים להצטבר לחוויה טראומטית, גם בלי "אירוע דרמטי" אחד.
בלידות רבות נשים מתארות רגעים שבהם לא הבינו מה קורה להן, לא קיבלו מידע בזמן אמת, או הרגישו שמדברים עליהן - ולא איתן.
עבור חלקן אלה רגעים קצרים. עבור אחרות, זו חוויה שממשיכה ללוות אותן שנים. ולא פעם, היא לא נשארת בחדר הלידה.
בתקופה שלאחר הלידה, טראומה יכולה לבוא לידי ביטוי בדרכים מגוונות. יש נשים שמתקשות לחשוב או לדבר על הלידה; אחרות חוות הצפה רגשית כשהזיכרון עולה - בכי פתאומי, כעס, אשמה או בושה. לעיתים מופיעה תחושת ניתוק מהגוף או מהתינוק, דריכות יתר, קשיי שינה או הימנעות מגירויים שמזכירים את הלידה.
גם הגוף מדבר: מתח מתמשך, נשימה שטחית, כאבים באגן או בגב, קושי להירגע, או תחושה כללית שהגוף פשוט "לא חוזר לעצמו". לעיתים קיים פער כואב בין הידיעה השכלית שהלידה הסתיימה - לבין התחושה הפנימית שהחוויה עדיין מתרחשת בגוף.
הטראומה אינה מסתיימת בתקופת ההחלמה. היא נכנסת גם אל תוך האימהות עצמה, ולעיתים גם אל הריונות ולידות נוספות.
להחזיר את תחושת הבחירה והמעורבות
יש נשים שמגיעות ללידה הבאה עם דריכות גבוהה, צורך עז בשליטה ופחד מתמיד שמשהו ישתבש. אחרות מגיעות ממקום הפוך - ויתור מוקדם על רצון או קול פנימי, מתוך אמונה שאין טעם לבקש או להביע צורך, כי ממילא לא יקשיבו.
בשני המקרים, האמון בגוף וביכולת ללדת נפגע. הלידה מפסיקה להיתפס כתהליך שיש בו שותפות, והופכת לאירוע שצריך "לעבור בשלום".
חשוב לומר ביושר: טראומה בלידה אינה עניין אישי של אישה אחת. היא תוצר של מפגש בין אישה, גוף, מערכת רפואית ותקשורת. היא נוצרת במקומות שבהם הקצב גובר על הקשב, והפרוצדורה מחליפה את השיחה.
הדברים אינם נאמרים מתוך האשמה, אלא מתוך אחריות - אחריות שלנו כחברה וכמערכת להרחיב את השיח על לידה מעבר לשאלה איך היא הסתיימה, ולשאול גם איך היא נחוותה.
ובכל זאת, חוויה טראומטית אינה גזירת גורל. השלב הראשון הוא הכרה: להבין שהחוויה אמיתית ולגיטימית. טראומה אינה חולשה ואינה כישלון.
אני פוגשת שוב ושוב נשים שמצליחות, בעבודה נכונה, לבנות מחדש אמון. לא למחוק את מה שהיה, אלא להבין אותו, לתת לו מילים, ולהחזיר לעצמן תחושת בחירה ומעורבות.
דרך שיח בטוח עם אשת מקצוע שמבינה לידה וטראומה, דרך עבודה גופנית עדינה שמחזירה תחושת ביטחון ושליטה, ודרך חיבור מחודש לגוף בקצב שמתאים לאישה.
עבור נשים רבות, זהו תהליך של בנייה מחדש של הקשר עם הגוף ועם עצמן - קשר שמאפשר להרגיש שוב בטוחות בתוך הגוף, לא נגדו.
לידה יכולה להיות נקודת שבר, אבל היא יכולה גם להפוך לנקודת תיקון. לא כי שוכחים מה שקרה - אלא כי לומדים לפגוש את הגוף ואת הסיפור אחרת.
כדי שזה יקרה, אנחנו צריכים לשנות את נקודת המבט: פחות לשאול האם הלידה הייתה "תקינה", ויותר לשאול האם האישה הייתה נוכחת, נשמעת ונלקחה בחשבון.
שם מתחילה רפואה אנושית.
ושם מתחילה החלמה אמיתית.
עירית אנג'ל, מומחית בטיפול בשיטת אקוויליבריו־ביומכניקה ודולה מוסמכת