מהכאב בחזית לשליחות בקליניקה: כך משפיעה הלחימה על סטודנטים

בשעה שרוב הסטודנטים מתמודדים עם בחינות ומטלות, הסטודנטים במדים מוצאים עצמם נעים חזור ושוב בין שני קצוות. בוקר אחד הם ניצבים בשיעור אנטומיה, למשל, וכעבור שבועיים הם חוזרים מזירת הקרב, כשהדופק עדיין לא שב למצב נורמלי, ונדרשים ללמוד.

מחקר חדשני שפורסם לאחרונה בכתב העת Journal of Israeli Military Medicine של משרד הביטחון מנסה לתפוס את המורכבות הזו - את אותה נקודה ייחודית שבה סטודנטים ישראלים נעים בין ספסל הלימודים לשדה הקרב ושוב בחזרה, תוך כדי סמסטר.

"זה משהו ייחודי למציאות הזו", אומר ד"ר אסף לב, אנתרופולוג וסוציולוג, מרצה בכיר בחוג לספורטתרפיה וסגן דיקן למחקר בפקולטה למקצועות הבריאות בקריה האקדמית אונו, שהנחה את המחקר. "סביר להניח שלא תראה סטודנט באנגליה שחוזר במהלך סמסטר מהלימודים לזירת הקרב וחזרה, ועוד בכמות כזו. יש כאן משהו אותנטי וייחודי לחברה הישראלית במיוחד בנקודת הזמן והקונטקסט הזה".

המחקר, אותו ערכו גילה סמון, עמיחי אדואר, רועי רבי - סטודנטים לספורטתרפיה, בחן באמצעות ראיונות עומק את חוויותיהם של לוחמים-סטודנטים שחזרו ללימודים אחרי שירות מילואים ממושך במלחמת חרבות ברזל. הממצאים מגלים תמונה מורכבת, שבה מצד אחד ניצבים אתגרים כבדים של טראומה, חוסר וודאות ופיצול זהותי, ומצד שני - פוטנציאל עצום לצמיחה מקצועית ולתחושת שליחות שנולדת דווקא מתוך הכאב.

"יש דיסוננס מסוים", מסביר לב. "מצד אחד, יש תחושת זרות וניכור. סטודנטים שחוזרים לאחר המלחמה מרגישים זרות וניכור, מסתכלים מהצד, מרגישים שהם מנותקים לגמרי מהחברים, מהחומר. יש להם חוויות מהקרב, ריחוק רגשי מסוים".

אחד המרואיינים תיאר את התחושה במילים אלה: "אתה מרגיש שאתה חי בשני עולמות ואתה כאילו לא... אתה לא באמת מרגיש שאתה בא מהמלחמה ומילואים וכל פעם שאתה חוזר הביתה אתה מרגיש כאילו היית בסרט שאף אחד לא מבין אותו".

המחקר האיכותני, שנערך בין נובמבר 2024 לינואר 2025, התמקד בסטודנטים בגילאי 26-34 שלמדו בחוג לספורטתרפיה ושירתו כלוחמים במילואים. הממצאים העלו חמש תמות מרכזיות: השפעת טראומות מהלחימה, תחושת חוסר שליטה מתמשכת, קרע בין הזהות הלוחמת לזהות האקדמית, קשיי הסתגלות לשגרה, ותפיסת הלחימה כמניע לתחושת שליחות מקצועית.

אחד הסטודנטים תיאר אירוע טראומטי: "היה לנו איזה יום אחד, ערב, לילה כזה, שירו 30 מטר לידנו, הייתה איזושהי היתקלות. קמנו, זה היה... וואי מפחיד ממש. כולם כזה מנסים לחזור לשק שינה... כולם עם סיגריה, כאילו מבוהלים, דופק 200".

אותם רגעים של אימה לא נשארים בשטח. הם מלווים את הסטודנטים גם כשהם יושבים בכיתה, וגם כשהם מנסים להתרכז בחומר. "המוח שלך הולך כאילו לכל מה שחווית - להתקלות, לחברים פצועים, כל ההרוגים... אתה חושב על זה בלי שאתה קולט שאתה חושב על זה", תיאר אחד מהם.

מעבר לטראומה הפיזיולוגית, המחקר מגלה שחזרה ללימודים מלווה בתחושת אי-ודאות מתמשכת שפוגעת ביכולת לתכנן את העתיד. "בעיקר החוסר, הערפל הזה, שאתה לא יודע כאילו מתי אתה חוזר הביתה, מה הולך לקרות", תיאר אחד המשתתפים. "אומרים לך מחר אתה מסיים, ואז דקה אחרי זה אומרים לך, אתה צריך להישאר עוד שבוע".

התחושה הזו לא פגה גם לאחר החזרה ללימודים, והקושי להשקיע כשאין ודאות לגבי ההמשך ליווה אותם: "מתי אני צריך לחזור למילואים, מתי אני אסיים את התואר... איבדתי הכול, איבדתי את כל הרצף של הלימודים".

לב מדגיש את הייחודיות של המצב: "מצד אחד יש זהות של לוחם, מצד שני של סטודנט, והזהויות הללו לא יכולות להיות שרירותיות לעולם. אי אפשר לשחק איתן ולהחליט שעכשיו נעשה סטופ וניכנס לזהות החדשה. זה מייצר המון פעמים השהיה מסוימת, חוסר ודאות של הזמן".

אחד הממצאים המרכזיים במחקר הוא הפער בין המוטיבציה הגבוהה שהייתה לפני המלחמה לבין הדעיכה שחלה אחריה. "קשה, חסר אנרגיה, כבר אין לי כוח. אין לי כוח ללימוד. מרגיש שאני כל היום צריך להכריח את עצמי", תיאר אחד הסטודנטים. אחר סיפר על השינוי שחל בו: "הרגשתי פחות מסוגל לסיים את התואר... הייתי ממש על זה ועל הכול, ואז בשנה השלישית הרגשתי ש-וואי, אני לא על זה בכלל... חשבתי שלא אסיים... שאני צריך לפרוש אולי".

העוררות הגופנית הגבוהה שלוותה את הלחימה לא נעלמה עם החזרה ללימודים. "אני אישית עד היום לא מצליח לשבת ולא לעשות כלום. זה משגע אותי! זה מחרפן אותי. ואני חושב שזה בגלל המתח והאדרנלין הגבוה שהיינו מורגלים אליו לאורך הזמן הזה", סיפר אחד המשתתפים. גם השינה הפכה לאתגר: "כל פעם שחוזרים מלחימה אז לוקח חודשים לחזור לישון נורמלי... ערה בלילות. לא יושבת בוהה... מנסה לישון, קמה... הולכת לישון מאוחר. כל השעון שלך משובש, לגמרי".

המחקר מגלה גם משהו אחר, שמייחד את הסטודנטים למקצועות הטיפול. בעוד שהתמות הראשונות - הטראומה, אי-הוודאות, הקרע הזהותי וקשיי ההסתגלות - עשויות להיות נכונות לכלל הסטודנטים-לוחמים, התמה החמישית ייחודית לאלה שבחרו במסלולים טיפוליים. "יש פה תהליך שהם הצליחו להמיר את החוויות הקשות לתחושות או לתחושה עיקרית של שליחות מקצועית", מתאר לב. "זה אדיר בעיניי".

הסטודנטים תיארו כיצד ההתנסות הקרבית חידדה עבורם את חשיבות תחום העיסוק: "אני חושב שדווקא בתחום שלנו זה משהו שמאוד העלה לי גם את הביטחון... אנחנו עוסקים בשיקום ואולי גם נעזור להרבה חיילים פצועים... הניסיון הקרבי והמלחמתי שלנו מאוד יכול לתת לנו את היתרון של הבנת המטופל יותר". אחת המשתתפות תיארה זאת כ"סגירת מעגל": "בעיניי זה סגירת מעגל... יש לי יתרון עצום - אני מבינה מה קורה בחרוז הראשון בשרשרת. החרוז הראשון הוא לטפל בטראומה באותו רגע, החרוז האחרון זה להיות חלק מהשיקום - להחזיר את האדם לאיכות חיים. שתי קצוות".

ד"ר לב שמח במיוחד מהממצא הזה: "למה התחלתי בדיסוננס? מצד אחד זה מייצר משהו שמנסים להתמודד איתו ולא קל. מצד שני, יש כאן טרייד אוף. האקדמיה הופכת לאיזה עוגן ומשמעות. יש אתגר, כמובן, החזרה ההדרגתית ללימודים. יש אתגר מנטלי ואקדמי. אבל המון פעמים, יכולנו לראות שהיא גם מייצרת איזו הסתכלות מסוימת שאנחנו יכולים לראות שהם מבינים שהלימודים האלה משמעותיים. לעזור לאחרים, להסתכל על המציאות בעיניים אחרות. אני מבין את היתרון. סוג של שליחות. קראנו לזה 'הדרך מהלחימה אל הקליניקה'".

הוא מוסיף: "זה לא הפתיע, אבל מאוד שימח אותי. בעוד שהתמות שדיברתי עליהן קודם, הממצאים, סוג של אובדן שליטה, ניכור, כאן יש תיקון מסוים, נרטיב אחר לגמרי. נרטיב של ערך מוסף, שליחות מקצועית, משמעות. הפתיע אותי עד כמה ההתמודדות עם הכאב האישי והנפשי פתחו צוהר מקצועי שמבינים איפה הם נמצאים. יש יותר חמלה, סגירת מעגל טיפולית. זה מאוד יפה בעיניי, מקסים. 'מעז יצא מתוק אולי' ".

לצד הגילויים המרגשים, מעלה המחקר גם שאלות קשות על המערכת האקדמית. ממצאי המחקר מצביעים על כך שהמעבר זה אינו רק טכני או לוגיסטי, אלא כרוך בתהליכים עמוקים של עיבוד זהותי ורגשי. לנוכח זאת, יש חשיבות לפיתוח מענים מערכתיים, אקדמיים ונפשיים, שיאפשרו חזרה מדורגת ומותאמת של חיילי מילואים למערכת ההשכלה הגבוהה.

"אף אחד לא הכין אותנו לזה, אבל אנחנו מנסים להשתפר בהתאמות לסטודנטים האלה. זה לא מושלם", מודה לב. "אחת המסקנות היא שהמערכת האקדמית צריכה לעשות התאמות. יש חשיבות עליונה למענה מערכתי מהסוג הזה - מענה נפשי לאותם סטודנטים שיוכלו לאפשר להם חזרה מדורגת ומתאימה. הדיסוננס הזה בין לשבת וללמוד, פריווילגיה, לבין ללכת ולהילחם, הוא משהו שלא לימדו אף אחד איך להתמודד איתו ואנחנו צריכים ללמוד תוך כדי תנועה".

המחקר ממליץ שמוסדות אקדמיים יגבשו מענים רגישים להקשר עבור סטודנטים-מילואימניקים החוזרים ללימודים לאחר שירות בזמן לחימה. מענה מסוג זה צריך לשלב ליווי אישי, התאמות אקדמיות ותמיכה רגשית, לצד הכשרת סגל ההוראה בזיהוי ביטויי קושי רגשיים ופיזיולוגיים והתמודדות עימם. המחקר ממליץ להנגיש שירותי תמיכה נפשית ייעודיים, לרבות קבוצות תמיכה לסטודנטים החווים עוררות גבוהה, פיצול זהותי או קושי במוטיבציה.

את המחקר ערכו גילה סמון, עמיחי אדואר, רועי רבי - סטודנטים לספורטתרפיה.

בין השאר באמצעות המחקר הזה, אך בשל עוד שלל סיבות, מציבה את עצמה הפקולטה למקצועות הבריאות בקריה האקדמית אונו כמובילה לא רק בהכשרה מקצועית אלא גם בהבנה אנושית עמוקה של הסטודנטים שלה. החוג לספורטתרפיה, שיוצר מרחב שבו חוויות הלחימה הופכות למשאב טיפולי, מדגים כיצד מוסדות אקדמיים יכולים לשמש כמרחבים שיקומיים אמיתיים - לא רק מקומות שבהם לומדים על שיקום, אלא מקומות שבהם השיקום מתרחש.

כפי שסיכם אחד הסטודנטים שרואיין למחקר: "זה רק חיזק לי את המשמעות של מה שאני לומד. לראות את כל הפצועים והחבר'ה שיצטרכו שיקום ארוך - זה גרם לי להבין שאני לומד מקצוע חשוב... בין החבר'ה הפצועים, שאתה רואה אותם ברגע הכי קשה בחיים שלהם, להבין שיש להם שיקום ארוך, שהתפקיד שלך הוא לפגוש אותם בשיקום - זו מחשבה שהיא די מטורפת... זה קשר ישיר בין מה שראיתי לבין ההבנה כמה חשוב לי להיות מקצועי".

המחקר, שתופס נקודה היסטורית ייחודית בזמן, הופך למעשה לתיעוד של החוסן האנושי ושל היכולת להפוך טראומה לתחושת שליחות. הוא גם מהווה קריאה למערכת האקדמית כולה להתאים את עצמה למציאות המורכבת של הסטודנטים שלה, אלה שביום אחד לומדים על גוף האדם ובשבוע שאחרי מוצאים את עצמם במצבי קצה שבהם הידע הזה הופך למציל חיים.