פסיכיאטר מסביר: איך לדבר עם הילדים על המצב בלי להעביר להם את החרדה שלנו?

באחד הרגעים המורכבים ביותר של המציאות הישראלית, הורים רבים מוצאים את עצמם בטוחים שהם מצליחים "למלט" את הילדים מהמציאות המפחידה שבחוץ. אנחנו לוחשים בטלפון בחדר השני, מכבים את הטלוויזיה כשהם נכנסים לסלון, ובטוחים שאם הם מרוכזים בבניית טירה מלגו, הם לא שומעים את הדיווחים הדרמטיים ברקע. אבל האמת המקצועית היא שהילדים הם ספוגים רגשיים. ככל שהם צעירים יותר, כך היכולת שלהם לספוג את מה שקורה מסביב מבלי לדבר עליו גדולה יותר. הם קולטים את רעידות הקול שלנו, את הבעות הפנים ואת חלקי המידע שאנו חושבים שהסתרנו, ומעבדים אותם בדרכם הייחודית.

כדי לגשת לשיח עם הילדים, עלינו קודם כל להבחין בין הגילאים השונים, שכן לכל גיל שפה משלו. עם ילדים עד גיל 7, המילים הן לא הכלי המרכזי. עם הקטנטנים הללו אנחנו לא "מנהלים שיחה", אלא משחקים. תוך כדי המשחק, בבובות או בקוביות, אנחנו מאפשרים להם מרחב שבו הם יכולים להוציא את מה שהם יודעים. הורה יכול לומר כבדרך אגב בזמן משחק "הנה, בניתי טיל", וברוב המקרים זה יהיה הטריגר שיגרום לילד להגיב מילולית ולחשוף מה יושב לו על הלב. האתגר הגדול של ההורה בסיטואציה הזו הוא דווקא השתיקה. לעיתים קרובות הילד אומר משהו שמבהיל אותנו, ואנחנו מיד קופצים להרגיע: "אל תגיד ככה, הכל בסדר". התגובה הזו, למרות שהיא הכי טבעית בעולם, חוסמת את הילד ולא מאפשרת לו לספר מה הוא באמת יודע או מרגיש. המטרה שלנו היא קודם כל להקשיב, ורק אחר כך לתת לו את ההדהוד והביטחון שאנחנו כאן.

כשעולים בגיל, השיח משתנה והופך ליותר תכנוני וקונקרטי. עם ילדים בני 10, השיחה צריכה להתמקד בביטחון ובפעולה: מה עושים כשיש אזעקה, איך יודעים שהיא מתחילה, ומה המורה אמרה בכיתה. אנחנו רוצים לפתוח כמה שיותר מידע שנותן להם כלים לשליטה. בגילאי ההתבגרות המאוחרים, 16-17, המסר הוא כבר על העצמה - אנחנו כאן עבורך, אבל גם אתה נמצא כאן עבור עצמך. עם זאת, כל המבנה הזה יקרוס אם אנחנו, המבוגרים, לא נהיה רגועים בעצמנו. החוסן של הילד נשען ישירות על החוסן של ההורה. לכן, אחד הצעדים הפרקטיים החשובים ביותר הוא הגבלת החשיפה למידע. אפשר למשל ממש למנות "קצין מידע" משפחתי - הורה אחד שבבוקר מתעדכן באתרים ומתווך למשפחה רק את השינויים הרלוונטיים, ובערב ההורה השני מחליף אותו. כך אנחנו מונעים מצב שבו כולם חשופים לזרימה בלתי פוסקת של סרטונים ותמונות קשות שמערערות את השלווה הביתית.

חשוב לזכור שאנחנו לא פועלים בחלל ריק. הורים רבים חווים את עצמם כלוחמים בודדים מול ילד בודד, אבל המציאות היא שיש לנו יחידה הורית. כשאנחנו מרגישים אבודים או לא יודעים מה לענות לילד, מותר ואף מומלץ לקחת צעד אחורה, להתייעץ עם בן או בת הזוג לכמה דקות, ורק אז לחזור לילד עם תשובה מגובשת. כשהילד רואה שהוריו סומכים זה על זה, זה מעניק לו ביטחון שהמערכת שמגינה עליו יציבה.

ואולי הדבר החשוב מכל: לא לדבר יותר מדי. אם ילד בן חמש אומר "יש אזעקה", במקום להסביר לו על המצב הפוליטי במזרח התיכון, פשוט תשאלו אותו - "אז מה עושים?". הוא כבר יודע את התשובה, הוא רק צריך את האישור שלכם שהוא פועל נכון ושהוא מוגן. בסופו של יום, עלינו להיות מודעים גם לסביבה החברתית שלנו. יש חברים שמלחיצים אותנו ויש כאלו שמרגיעים. דאגו לאזן את השיחות שלכם כך שתמיד תסיימו את היום עם גורם שנוסך בכם אופטימיות, כדי שתוכלו להעביר אותה הלאה למי שתלוי בכם יותר מכל.

ד"ר אילן טל, פסיכיאטר מומחה ופסיכותרפיסט, מרכז ד"ר טל לתמיכה רגשית ונפשית