לקחתם את הילד לאבחון - האם הוא צריך לדעת את האמת?

לא מעט הורים מוצאים את עצמם באבחונים שונים בשנים הסוערות של בית הספר - מהפרעות קשב וריכוז, דרך אבחונים של ליקויי למידה ועד קשיי תקשורת.

יש היום שיח רחב על האבחונים האלה והתועלת שלהם, אבל אני לא אכנס אליו פה, כי אני מאמינה שכל הורה שלוקח לאבחון, עושה את זה כי הוא מרגיש שלילד שלו יש קושי או צורך שלא מקבל מענה, ושהרצון להקל על הילד מגיע ממקום טוב ונכון.

סוגיה אחרת שקשורה לאבחונים האלה עולה לדיון לא פעם - מה לעשות עם התוצאות? האם לדבר עליהם עם הילדים או להמשיך כרגיל? האם הילד ירגיש יותר טוב כשתהיה "חותמת" רשמית לבעיה שלו, או שזה עלול להקשות עליו ולתייג אותו בהמשך?

גם הצורך לשאול את השאלות האלה הוא נהדר ומביע רצון אמיתי של ההורים לעזור לילדיהם. זה תמיד טוב לחשוב פעמיים על המעשים שלנו ועל מה הילדים שלנו יכולים ללמוד מהם, בכל תחום.

אז אם אתם בהתלבטות הזו - כל הכבוד. אתם ממש רואים את הילדים שלכם, וזה בדיוק מה שהם צריכים מכם (זה מה שכל ילד צריך).

כדי לענות על השאלה האם לספר לילדים על האבחונים שלהם או לשמור את זה לעצמכם, אני ממליצה שתשאלו את עצמכם שאלה אחת - אתם הייתם רוצים לדעת?

אני מניחה שברוב המקרים התשובה תהיה - כן, ובצדק. אם אנחנו או הילדים שלנו נושאים על הגב קושי כלשהו, אבחון רשמי שמסביר את העניין יכול להקל ולנרמל מאוד. להוריד קצת מהאשמה ומתחושת חוסר ההצלחה.

ילד עם הפרעת קשב או לקות למידה, לדוגמה, שמנסה ככל יכולתו בבית הספר ולא מצליח, עלול להרגיש שהוא נכשל, שהוא עצלן או חסר כישרון. הוא עלול גם לחוות כעס ואכזבה מהסביבה שלו. ילד כזה, שמבין שהבעיה אינה בו, אלא שהמוח שלו עובד קצת אחרת משל אחרים - יכול לחוות הקלה גדולה מעצם הידיעה. זו משקולת כבדה שיורדת מהגב שלו.

הורים רבים חוששים שהאבחון יהפוך ל"תירוץ" עבור הילד לוותר לעצמו, אבל האמת היא הפוכה: ילד שמבין שיש לו קושי אובייקטיבי לא משתמש בו כתירוץ, אלא כהסבר שמאפשר לו סוף סוף למצוא פתרונות אמיתיים.

אז השאלה היא לא האם לספר, אלא איך לעשות את זה נכון.

אבחון הוא מסמך מקצועי שנכתב עבור מבוגרים: אנשי חינוך, מטפלים, הורים. הילד עצמו לא אמור להבין את השפה, המונחים או המסקנות כפי שהם מופיעים בדוח. מה שכן נדרש ממנו הוא להבין מה זה אומר עליו, על החוויות שלו, ועל מה שעומד להשתנות ביומיום.

בגיל צעיר אין צורך להיכנס למונחים מקצועיים או להגדרות רפואיות. אפשר להסביר בפשטות: "שמנו לב שיש דברים שקצת יותר קשים לך בבית הספר, ורצינו להבין איך לעזור לך", או: "גילינו שהמוח שלך עובד בצורה מיוחדת, ויש דברים שאתה עושה מצוין, ויש דברים שדורשים ממך יותר מאמץ".

עם ילדים גדולים יותר ומתבגרים אפשר כבר להשתמש במילים מדויקות, אבל עדיין לשמור על שיח פתוח, אנושי ולא דרמטי. אפשר לומר למשל: "האבחון מראה שיש לך יכולות מדהימות בחשיבה, אבל שהזיכרון שלך עובד קצת אחרת, וזה מסביר למה קשה לך להתארגן בבוקר. זה לא עניין של אופי ואפשר ללמוד לנהל את זה".

כך, האבחון לא הופך לכותרת שמגדירה אותם, אלא למידע שעוזר להם להבין למה דברים מסוימים מרגישים להם אחרת.

חשוב גם לתת מקום לרגשות. לא למהר להעלים את הקושי שבקבלת האבחון או להסביר למה זה דווקא טוב. לפעמים הילד צריך רגע לכעוס, לשאול שאלות או אפילו להגיד שהוא לא רוצה לדבר על זה עכשיו. כל תגובה כזו לגיטימית.

עוד נקודה חשובה היא הקצב. עבור רוב הילדים, הבנה של אבחון אינה מתרחשת ברגע אחד. שאלות, התנגדות או בלבול יכולים להופיע גם זמן מה אחרי השיחה הראשונית. לכן, אין טעם לחפש שיחה טובה אחת, אלא להשאיר את הנושא פתוח, נגיש, כזה שאפשר לחזור ולדבר עליו, בלי דרמה ובלי תחושת איום.

גם כאן אין תשובה אחת שנכונה לכל הילדים, אבל יש עיקרון מנחה אחד ברור: לא לחכות שהילד יבין לבד.

ילדים חווים את התוצאות של האבחון במציאות - דרך תגבור לימודי, התאמות, שיחות עם מורים, או שינוי ביחס של המבוגרים סביבם. כאשר הם אינם מקבלים הסבר, הם נוטים לפרש את המצב דרך אשמה אישית או תחושת כישלון.

הילדים שלנו חכמים מאוד ושמים לב להכל, וכשאנחנו מנסים להסתיר וללכת בין הטיפות, הם עלולים להרגיש שיש איזה "סוד אפל" שהם לא יודעים ולמלא את החסרים בדמיון המפותח שלהם. לכן, כנות ושקיפות, באופן מותאם גיל, זו תמיד הדרך הנכונה.

כדאי לשתף את הילד לאחר שההורים עצמם עיבדו את הממצאים, הבינו את המשמעויות, ויכולים לדבר עליהן בצורה שקולה. אם מסקנות האבחון קשות לכם, כדאי להתייעץ עם איש מקצוע לפני שמשתפים את הילד.

שיתוף מוקדם מדי, כשההורה עדיין מוצף, עלול להעמיס על הילד חרדה או חוסר בהירות. לעומת זאת, דחייה ממושכת של השיחה עלולה לייצר תחושה שמשהו "נסתר" או בעייתי מדי מכדי לדבר עליו.

אבחון, כל אבחון, מעיד על שונות מסוימת - אבל השונות הזו היא לא רק סך הקשיים שהיא מביאה איתה. היא גם המון דברים נהדרים אחרים: חשיבה יצירתית, דמיון מפותח, כושר התמדה, יכולת פתרון בעיות ועוד. נסו לשקף לילדים שלכם גם את זה.

ואם לילד שלכם קשה בבית הספר, זכרו שזה לא הכל. הוא יכול לחוות הצלחה בדברים אחרים - ציור, ריקוד, כדורגל או בישול. המטרה שלנו היא למצוא מקום שהילד שלנו מצליח להתמיד וליהנות בו, חווה בצלחה, ושם לעודד אותו על החוזקות והיכולות שלו.

בסוף, לא אבחון כזה או אחר יקבע את הערך העצמי ואת מידת הביטחון של הילדים שלנו, אלא האופן שבו אנחנו מסתכלים עליהם, מאמינים בהם ומעודדים אותם. המילים הטובות שלנו וראיית נקודות החוזק שלהם בהווה יהפכו לקול הפנימי שילווה אותם כבוגרים. וזה כבר לא תלוי בשום אבחון.

יפעת סני היא מנחת הורים מוסמכת מכון אדלר. מתמחה בגיל הרך ובגיל ההתבגרות