מניעת אובדנות אינה מתרחשת רק בבתי חולים, בקליניקות או בחדרי מיון. היא אינה נחלתם הבלעדית של פסיכיאטרים או פסיכולוגים, חשובים ומקצועיים ככל שיהיו. מניעת אובדנות מתרחשת קודם כל בקהילה. בין חברים, בתוך משפחות, במסגרות חינוכיות, בצבא, במקומות עבודה. היא מתרחשת ברגע שבו אדם אחד מוכן להיישיר מבט אל מצוקתו של אדם אחר, לא להסיט עיניים, לא לומר "זה לא ענייני", ולא לפחד להתערב.
אבל כדי שקהילה תוכל למלא את תפקידה, היא חייבת להבין דבר בסיסי: חלק גדול ממה שאנחנו "יודעים" על אובדנות - פשוט לא נכון. סביב התופעה הזו מסתובבים מיתוסים שגויים והנחות לא נכונות שמקהים אחריות, מעמיקים סטיגמה, ומשאירים אנשים במצוקה לבד בדיוק ברגע שבו הם זקוקים ביותר לנוכחות אנושית.
"מי שרוצה להתאבד - יתאבד. אין מה לעשות"
זהו אולי המיתוס המסוכן מכולם. בפועל, האדם האובדני הוא כמעט תמיד אמביוולנטי, עד הרגע האחרון: הוא חווה משאלה למות - אך בו בזמן גם מחפש הצלה. הוא אינו רוצה בהכרח למות, אבל הוא רוצה שהכאב ייפסק. הדחף האובדני מתקיים לצד תקווה, לעיתים קלושה ושברירית, שמישהו יראה, ישאל, יעצור.
בשבועות ובימים שלפני ניסיון אובדני, האדם מצוי לרוב בדיכאון חריף או במצוקה נפשית עמוקה, הפוגעים קשות ביכולת השיפוט וקבלת ההחלטות. זו אינה החלטה רציונלית, שקולה או חופשית במובן הבריא של המילה. דווקא בשל האמביוולנטיות הזו - ההתערבות אפשרית, משמעותית ולעיתים מצילת חיים. לכן, מניעת אובדנות איננה פגיעה באוטונומיה של האדם, אלא הגנה עליה: ניסיון לאפשר לו לקבל את ההחלטה החשובה ביותר בחייו כאשר מערכת קבלת ההחלטות שלו מתפקדת, ולא כשהיא משובשת על ידי כאב נפשי קיצוני.
"אלו החיים הפרטיים של האדם, אסור לנו להתערב"
אדם במצוקה אובדנית חווה לעיתים קרובות תחושה עמוקה של היותו נטל על הסביבה: האמונה שסביבתו תסתדר טוב יותר בלעדיו. המשפט "יהיה לכם יותר טוב בלעדיי" הוא מהשכיחים ביותר במכתבי התאבדות. אלא שהמציאות הפוכה לחלוטין. כמי שמלווה בני משפחה שיקיריהם מתו בהתאבדות אנחנו יודעים עד כמה מדובר באשליה כואבת: השארים נותרים עם כאב נפשי עמוק, אשמה כבדה ותחושת כישלון שמלווה אותם שנים (גם שלא בצדק). התאבדות איננה בחירה אישית מבודדת - היא פצע חברתי מתמשך. ולכן אלו לא רק חייו הפרטיים - זוהי פעולה שמשפיעה על כולנו. וחשוב שנהיה שם כדי לעזור לו.
"אם נדבר על זה - זה יגרום לאנשים להתאבד, זה ייתן לאנשים רעיונות"
זהו פחד נפוץ - והוא שגוי. כל כך שגוי ובעיקר עצוב- כי הוא עולה לנו בחיי אדם. מחקרים רבים מרחבי העולם והניסיון הקליני רב השנים מראים שדיבור אחראי ורגיש, שתשאול ישיר על אובדנות אינו מגביר מחשבות אובדניות, ואינו נותן רעיונות. ממש ההיפך הוא הנכון: הוא שיח פתוח וישיר על אובדנות מאפשר לאנשים פגיעים לדעת שיש למי לפנות, שיש מי שמוכן לדבר על חרדה ודיכאון וכאב נפשי ואובדנות. שלא צריך להחביא את המחשבות האלו מהעולם. שיח פתוח מזכיר שיש מה לעשות, ושמצוקה נפשית אינה גזירת גורל.
השתיקה, לעומת זאת, מבודדת ומסכנת. ואם נזכור שהאדם האובדני בסופו של דבר הוא בעיקר בודד- נבין שהדיבור הישיר על הנושא יכול ממש להציל חיים. נכון, הסיקור התקשורתי בנושא אובדנות צריך להיות אחראי - לא לייצר רומנטיזציה, לא לייצר מיתוסים כמו "הוא התאבד בגלל אהבה נכזבת (ראו מיתוס רביעי) ולא להזכיר את השיטה והמקום של ההתאבדות. ועדיין, חשוב שגם התקשורת תעסוק בזה באופן אחראי כדי לספר לחברה הישראלית - התאבדות זה דבר קיים בעולם, וכדאי שנשים לכך לב.
"התאבדות נגרמת בגלל סיבה אחת ויחידה"
כמעט לעולם לא. התאבדות היא תוצאה של תהליך מצטבר, לא של רגע בודד. לא כישלון אחד, לא פרידה אחת ולא אירוע טראומטי יחיד (גם לא מילואים) "מסבירים" התאבדות. לרוב מדובר בשילוב של גורמי סיכון: דיכאון או חרדה, בדידות, פגיעות מוקדמות, אירועי חיים קשים, תחושת חוסר ערך והיעדר תחושת שייכות. האירוע האחרון נתפס לעיתים כ"סיבה" אך הוא לרוב רק הטריגר - הקש ששבר מערכת שכבר הייתה פגיעה. ההבנה הזו מאפשרת זיהוי מוקדם והתערבות מצילת חיים.
"התאבדות לא מתרחשת במשפחות טובות"
זהו מיתוס נוח - אך שגוי וכואב במיוחד. התאבדות מתרחשת בכל שכבות החברה: במשפחות חמות, תומכות, משכילות ומתפקדות, בדיוק כפי שהיא מתרחשת במשפחות המתמודדות עם קשיים גלויים. לעיתים דווקא במשפחות "טובות" קשה יותר לזהות מצוקה, משום שהאדם לומד לא להכביד, לא לאכזב, ולהסתיר את סבלו. המיתוס הזה לא רק שאינו נכון - הוא מעמיק סטיגמה, מגביר אשמה, ומרחיק אנשים מלבקש עזרה. כשיש נער או אדם עם מצוקה אובדנית בבית - עלינו לדבר על זה, לקבל עזרה ולא להסתיר מהפחד ש"יחשבו על המשפחה שלנו דברים רעים".
כ־500 בני אדם מתים מדי שנה מהתאבדות בישראל - יותר ממספר ההרוגים בתאונות דרכים. גם בשנות המלחמה. ולמרות זאת, אנחנו לא מדברים על זה או מדברים על זה לא נכון. כדי להציל חיים רבים, לא נדרש כוח מיוחד או פתרונות דרמטיים, אלא חברה שמוכנה לדעת, לשאול, לזהות ולהפנות. קהילה שמבינה שאובדנות אינה גזירת גורל, ושלעיתים שאלה אחת, מבט אחד או נוכחות אנושית פשוטה - יכולים לעשות את ההבדל בין חיים למוות.
האם אנחנו, כחברה וכקהילה, מוכנים להישיר מבט?
ביום שלישי, ה-13.1.26, יערך הכנס הקהילתי הרחב הראשון מסוגו בישראל למניעת אובדנות, שייערך במתחם טראסק, תל אביב, במסגרת השקת פרויקט לאומי, "קהילה מרפאת קהילה" ביוזמת עמותת קהילת שבט הנובה ובשיתוף פרופ' יוסי לוי בלז, ראש המרכז לחקר האובדנות והכאב הנפשי ע"ש ליאור צפתי באוניברסיטת חיפה, משרד הרווחה והיחידה למניעת אובדנות של משרד הבריאות.