"כשהאלמנות צריכות, אנחנו שם": קבוצת הרופאות שעושות חסד אחרי המלחמה

בשעה שמדינת ישראל ממשיכה להתמודד עם ההשלכות העמוקות של מלחמת חרבות ברזל, יש קבוצה אחת שנותרה לא פעם מחוץ לאור הזרקורים: אלמנות המלחמה. נשים צעירות, רבות מהן אימהות לילדים קטנים, שנדרשות לנהל לבדן חיים שהתפרקו בן לילה. אבל, הורות יחידנית, חרדה, עייפות מצטברת, ובתווך מערכת בריאות עמוסה ובירוקרטית שלא תמיד יודעת לעצור ולהקשיב.

מתוך הוואקום הזה נולד בשנה האחרונה מיזם אזרחי יוצא דופן: רשת רופאות ורופאים שמעניקה לאלמנות מענה רפואי מהיר, אישי ומקצועי, כמעט מסביב לשעון. בלי כסף, בלי תקציב, ובלי פרסום. רק זמינות, הקשבה, וידיעה שבצד השני של הטלפון יש מישהי שאומרת: אנחנו איתך.

מאחורי המיזם עומדת ד"ר גילת רייש, רופאת ילדים במכבי, עם ניסיון רב בטיפול בטראומה ופוסט טראומה, והתנדבויות קודמות באזורי אסון בעולם.

"כמעט מיד אחרי פרוץ המלחמה מצאתי את עצמי עובדת עם מפונים בבתי מלון, עם ניצולי נובה, עם הורים שכולים ועם אלמנות", היא מספרת. "בשלב די מוקדם הבנתי שהאלמנות הן קבוצה מוחלשת במיוחד. הן עסוקות בהישרדות יומיומית, בילדים, באבל. פשוט אין להן כוח להיאבק גם במערכת הבריאות".

הניצוץ הראשון הגיע מסיטואציה יומיומית לגמרי. "דמיינתי אימא לבד בבית, ערב שבת, ילד קטן שנופל ונפצע", מתארת רייש. "אין עם מי להתייעץ, אין למי להתקשר, והחרדה משתלטת. חשבתי לעצמי שאם תהיה רופאה זמינה בטלפון, אפילו לשיחה קצרה, זה יכול לשנות הכול".

היא פנתה לקבוצת פייסבוק סגורה בשם "חדר רופאות", שבה חברות כ-14 אלף רופאות מכל רחבי הארץ, וביקשה לגייס רופאות ילדים שיתנדבו למענה טלפוני לאלמנות. בתוך יום וחצי נרשמו כ-100 רופאות. בהמשך הצטרפו גם רופאות משפחה, רופאות נשים, רופאות שינה, ובהדרגה נבנתה רשת של כ-250 רופאות ורופאים, כולם מומחים בתחומם.

"בנינו פרוטוקול מסודר", היא מסבירה. "אלמנה כותבת בקבוצת וואטסאפ ייעודית. מתאמת רואה את הפנייה בתוך פחות מדקה וכותבת 'בטיפול'. תוך דקות רופאה מתקשרת ומלווה. לפעמים זו שיחה של רבע שעה, לפעמים ליווי של ימים".

די מהר התברר שהבעיה אינה מסתכמת בשאלה רפואית. "ראינו שהאלמנות קורסות גם מול הבירוקרטיה", אומרת רייש. "טלפונים, תורים לחודשים קדימה, תחושה שאין מי שמחזיק את התמונה".

כאן נכנס מימד נוסף לפרויקט: קשר ישיר עם קופות החולים. לדבריה, כל אחת מארבע הקופות מינתה נציגה בכירה שאליה מועברות בקשות דחופות לקידום תורים ופתרון חסמים. "זה לא קסם", היא מדגישה. "אבל זה חוסך לאלמנה חצי יום של טלפונים וייאוש".

היקף הפעילות מרשים. כיום מקבלות מענה דרך המיזם כ-250 אלמנות וכ-700 ילדים, עם עשרות פניות מדי שבוע. מעל שכבת הרופאות הפעילות קיימת גם שכבה נוספת של מומחים בכירים, מנהלי מחלקות ובתי חולים, שנכנסים לתמונה במקרים מורכבים במיוחד.

"חבר רופא אמר לי פעם: הקמתם סוג של בית חולים", מחייכת רייש. "ובמובן מסוים זה נכון. פרשנו רשת על פני כל מערכת הבריאות".

אחד המאפיינים החריגים של המיזם הוא היעדר מוחלט של כסף. "אין בפרויקט הזה שקל אחד שמשולם למישהו", מדגישה רייש. "כולן מתנדבות. גם הרופאות, גם המתאמות. לא גייסנו תרומות. זו בחירה ערכית".

היא מודעת לטענה שמדובר בשירות שהמדינה הייתה אמורה להקים, אך מזכירה שחוק הבריאות הממלכתי אינו מאפשר מתן שירות לא שוויוני. "אבל כאדם פרטי, וכרופאה, הרגשתי שזו המשימה שלנו עכשיו. האלמנות והילדים הקריבו כל כך הרבה".

ד"ר עינת שמואלי, רופאה בכירה במכון הריאות במרכז שניידר לרפואת ילדים, היא אחת המתנדבות במיזם יחד עם רופאות נוספות משניידר. "הפניות כוללות הכול", היא מספרת, "מבקשות מרשמים, דרך ייעוץ בתסמינים חריפים, ועד קישור לגורמים רפואיים מחוץ לקבוצה".

היא מתארת מקרה אחד שנחרט בה במיוחד: "ליוויתי אמא לילדה עם אסתמה של הגיל הרך שהתלבטה אם לצאת למיון באמצע הלילה. עם הדרכה נכונה וטיפול במשאפים עברנו את הלילה בשלום, בלי מיון. הידיעה שנתת לה שקט, גם לה וגם לילדה, שווה הכול".

אדר כהן, אלמנה ואם לילדה בת שלוש, איבדה את בן זוגה יוראי אליהו כהן, לוחם ימ"מ, בבוקר 7 באוקטובר בצומת שער הנגב.

הם היו יחד מאז גיל 17. כשנפל, בתם הייתה בת שנה ושלושה חודשים בלבד. "אנחנו לא יכולות להרשות לעצמנו להיות לא מתפקדות", היא אומרת בשקט. "אין רזרבה. אין מישהו שיחליף אותך אם את חולה".

אל המיזם הגיעה דרך קבוצת אלמנות חרבות ברזל. "שלחו את זה בקבוצה, ונכנסתי. זה פשוט מדהים. את שולחת הודעה, שלוש ארבע מילים, ותוך דקה זה בטיפול. אחרי חצי שעה כבר מתקשר רופא".

היא מספרת על אשפוז של בתה בקיץ האחרון. "אמרו לי 'ויראלי', אבל הרגשתי שמשהו לא בסדר. ברגע שכתבתי להן, תוך חצי שעה כבר הייתה הפניה למיון, עם ליווי מלא. זה היה שישי שבת, ועדיין היו איתי".

גם שיר אלמליח, אלמנתו של גלעד אלמליח ז"ל שנפל בלבנון והותיר אחריו חמישה ילדים, מתארת את אותם רגעים קטנים שמצטברים לנטל כבד. "ילד קם עם חום 40 באמצע הלילה. עכשיו תתחילי להתקשר, לחפש תור, לנסוע. לבד. זה יכול לשבור".

המיזם, היא מדגישה, לא מחליף טיפול רפואי מסודר. "אבל הוא מחזיק את הרגע. לפעמים זה מישהו שאומר לך: תירגעי, אפשר לחכות לבוקר. ולפעמים: לכי עכשיו למיון. הידיעה שאת לא לבד בהחלטה הזאת משנה הכול".

ברגע שבו נזקקה גם היא בעצמה למענה רפואי, ולא רק עבור ילדיה, מצאה שיר אלמליח את אותו עוגן במרכז הרפואי שניידר. "כשהגעתי לשם הרגשתי שיש מעטפת", היא מתארת. "לא רק טיפול רפואי, אלא תחושה שיש מי שמחזיק אותך, שיש אמא ואבא לתהליך".

לדבריה, הצוות פעל ללא אגו, בגובה העיניים, מתוך רצון כן לעזור ולהקל, גם ברגעים שבהם העומס והכאב מלווים כל החלטה. "זה ההבדל בין להרגיש לבד בתוך מערכת, לבין להרגיש שמישהו הולך איתך יד ביד".

"בעלי רס"ר גלעד אלמליח הי"ד נפל בקרב גבורה בדרום לבנון בכ"ד תשרי התשפה. 26.10.24. הוא היה איש חסד ענק, תלמיד חכם, עדין ופשוט, ואוהב ארץ ישראל בכל נימי נפשו. יצא לקרב בשמחה מתוך תחושת שליחות עצומה, ורצון להחזיר את אחינו תושבי הצפון לבתיהם, ולראות בניצחון על אויבנו", הוסיפה. הוא השאיר חלל גדול ואנחנו רוצים מאוד להמשיך ולהאיר את אורו".

בקרב נפל יחד עם עוד חמישה לוחמים גיבורים - הרב אבי גולדברג הי"ד, שאול מויאל הי"ד, אליאב אביטבול הי"ד, גיא שבתאי הי"ד ועמית חיות הי"ד.

אחרי ראש השנה מצאה את עצמה קורל גבאי אלמנתו של אלירז גבאי ז"ל, בסערת רגשות. בנה, נועם, אובחן עם דלקת במפרק הירך, והחוויה מבית החולים הקודם הותירה אותה נסערת וחסרת שקט.

פוסט שכתבה בקבוצת רופאות הוליד תפנית: רופאה יצרה עמה קשר, הרגיעה, הסבירה ובעיקר נתנה תחושת ביטחון. כשהגיעה בהמשך לשניידר, לדבריה, הכול כבר היה אחר. "זירזו וקידמו את כל התהליך כמה שיכלו", היא מספרת, ומתארת מעבר חד מחוסר אונים לתחושה שיש מי שמחזיק את ההגה.

גבאי מספרת על רגע ששינה הכול. בשבת שבה בנה לא הרגיש טוב, הוא הפסיק בפתאומיות לדרוך על הרגל. בלי רקע רפואי משמעותי ועם הריון מתקדם, היא פנתה לקבוצת הרופאות, שם קיבלה הפניה מיידית למיון. "עשיתי טעות ולא הגעתי לשניידר בהתחלה", היא מודה, "אבל ברגע שהגעתי לשם הרגשתי מעטפת". לדבריה, התחושה הייתה שיש "אמא ואבא לטיפול", צוות שמניח אגו בצד, פועל יחד ורואה את ההורים והילד בגובה העיניים.

עבור הרופאות, הפרויקט הוא גם דרך להתמודד עם תחושת חוסר האונים של התקופה. "לעזור לאחרים זה טיפול גם למטפלות", מודה רייש. "בתוך כל הכאב, הידיעה שאת עושה משהו אמיתי משנה הכול".

הפנייה למיזם נעשית דרך ארגונים המלווים את האלמנות, בהם ארגון אלמנות ויתומי צה"ל, והקישורים אינם מפורסמים לציבור הרחב, מתוך שמירה על פרטיות וביטחון.

"המטרה שלנו פשוטה", מסכמת רייש. "שברגעים הכי קשים, הן לא יהיו לבד". ובמילים של אחת האלמנות:
"לפחות מבחינה בריאותית, יש לי ראש שקט. זה מוריד משקל עצום מהגב, ונותן מרווח נשימה. עבור אלמנה צעירה עם ילדים, זה ההבדל בין הישרדות לבין נשימה".