יום ראשון, בוקר מאוחר, יושב בסלון מול הטלוויזיה.
אייטם רגיל של תוכנית בוקר, שיחה עם נהג מונית, פתאום האייטם נחתך ועוברים לעדכון מהתקרית בסידני, אוסטרליה. מהר מאוד אני מבין מה קורה.
בראש שלי - זה שוב 7 באוקטובר, רק שהפעם אני "מהצד", צופה במתרחש מהטלוויזיה, אבל לגמרי מרגיש "שם".
התמונות מתחילות להגיע, המוח שלי לוקח אותי מידית אל רגעי התופת והאימה שחוויתי ביום ההוא. התמונות מסידני נראות בדיוק כמו התמונות שחוויתי באותו יום ארור בנובה, ושלא עוזבות אותי עד היום.
רגעי אושר שהופכים בן־רגע לאימה
הזמן עובר והעדכונים מגיעים לאט, הרוג אחרי הרוג. מספר ההרוגים גדל ואני לא יכול שלא להשוות את זה למה שקרה לי ולחבריי לפני קצת יותר משנתיים - רגעים של שמחה ואושר שהפכו בין רגע לרגעי אימה, פחד ובלבול, ריצה והימלטות מהרוע הכי גדול שאפשר לדמיין.
אנשים מדממים, גופות פזורות על הרצפה, ניסיונות החייאה וטיפול בפצועים, כשכל זה מועבר אלינו בשידור ישיר בטלוויזיה ובטלגרם.
רגע של אור בתוך חושך כבד
לקח לי הרבה מאוד זמן לצאת מהלופ של צפייה בסרטונים מסידני וניסיון לקבל עוד מידע, בכל זאת - זהו יומו הראשון של חנוכה, נר ראשון, ועם כל הקושי אנחנו צריכים להתכנס ולהדליק נר כנהוג. ובעודי מברך על הדלקת נר ראשון של חנוכה, אני פתאום קולט - כמה זה פואטי שדווקא ביום כה חשוך אנחנו מדליקים נר ראשון. אחרי כל הרוע שמופנה כלפינו היהודים, אנחנו עדיין בוחרים להאיר את העולם.
לצערי, אני כבר יודע שמצטרפים כעת עוד מאות, אם לא אלפים, למשפחת הסובלים מהטראומה, הפעם באוסטרליה. בתור אחד שעדיין בעיצומו של תהליך ריפוי אני מאחל להם החלמה מהירה ומקווה שיצליחו לקבל את הטיפול המתאים.
במהלך השנתיים האחרונות אני מטופל עם פסיכולוג מומחה בטראומה דרך עמותת "לב בטוח", והאירוע הזה גרם לי להיזכר בתחילת הדרך של תהליך הריפוי שלי. אמנם הטיפול עדיין בעיצומו ואני עדיין חווה התמודדויות רבות עם מצבים חדשים, אבל יש מספר כלים שקיבלתי לאורך התקופה הזו, בטיפול עצמו ובשני ריטריטים שארגנה העמותה בהם לקחתי חלק.
הכוח שבנשימה: כלי קטן שהחזיר לי שליטה
את תרגילי הנשימות, אחד הכלים המשמעותיים ביותר בתהליך הריפוי שלי, קיבלתי בריטריט הראשון בו השתתפתי, שהתקיים סמוך מאוד למועד אירוע. עד לאותו היום לא הבנתי כמה הנשימה עוזרת לשנות את המצב שבו אנו נמצאים. זה יכול לקחת דקות בודדות ולפעמים אפילו 10 דקות שלמות או יותר, אבל בסופו של דבר זה עובד.
כך למדתי להשתלט, לאט לאט, על התקפי החרדה. באותה תקופה חייתי מהתקף חרדה אחד להתקף חרדה נוסף. ברוב המקרים חוויתי מספר התקפי חרדה בכל יום. כיום, התקפי החרדה פחתו ומנוהלים בעזרת תרגילי הנשימה, שהופכים אותם קצרים יותר ואולי גם דרמטיים פחות.
רוב האנשים לא ממש מבינים מהו התקף חרדה
התקפי חרדה הפכו אולי לנושא שמדברים עליו קצת יותר בשנתיים האחרונות, אבל רוב האנשים לא מבינים עד הסוף מהם. גם אני לא תמיד הבנתי שאני חווה התקף חרדה, לקח לי זמן להבין את זה. גם היום, שנתיים וקצת אחרי, אני לא תמיד שם לב שהתקף החרדה מתחיל.
זה לא תמיד מגיע בעוצמה מלאה. לפעמים זה קורה בעוצמה נמוכה וכשאני לבסוף מזהה שמדובר בהתקף חרדה - זה יכול להיות "מאוחר מידי". אבל זה רק קושי אחד שצץ בחיי מתוך קשיים רבים, ולכן חשוב שנמשיך לקבל את הכלים הנכונים ונוכל ללמוד להתמודד עם מצבים שהם לגמרי חדשים עבורי ועבור אלפי שורדים, שנלמד לחיות ביחד עם הקשיים האלה כי חלקם יישארו איתנו לנצח.
לומדים לזהות - ולומדים לנשום
לטובת רבים שחוו את ה-7 באוקטובר ועדיין לא מטופלים ולכל אחד ואחת שחוו בחייהם התקפי חרדה, אני רוצה לספר איך בכלל מזהים התקף כזה, ובעיקר - איך תרגילי נשימות עוזרים לי לצאת מהתקפים אלו.
בואו נדבר על הסימנים הגופניים שמבשרים את בואו של עוד התקף חרדה. זה מתחיל בדופק מואץ, אחר-כך מגיע קוצר הנשימה והלחץ בחזה. כל אלו יכולים להיות מלווים לעיתים בהזעת יתר או גלי חום וקור, סחרחורת ורעידות.
ואז, כשזה מתחיל לקרות. אני פונה לתרגול הנשימות כדי לאפשר לגוף שלי להשתלט על המצב. התרגול הפשוט ביותר הוא תרגיל ארבע על ארבע: 4 שניות שאיפה, 4 שניות החזקה, 4 שניות נשיפה, 4 שניות החזקה. חוזרים על התרגיל מספר פעמים.
ויש גם את תרגיל 4-8: 4 שניות שאיפה ו־8 שניות נשיפה (אפשר גם 3 שניות ו־6 שניות) - לחזור על הרוטינה למשך מספר דקות. המטרה של תרגיל זה הוא לגרום לכך שהנשיפה תהיה ארוכה יותר מהשאיפה. כאשר אנחנו שואפים אוויר, כלי הדם שלנו מתכווצים. כשאנחנו נושפים - הם מתרחבים. המטרה היא להשאיר את כלי הדם במצב שהם רחבים לכמה שיותר זמן. כך זורם יותר דם דרכם והגוף מקבל איתות שאנחנו שוב במצב רגיעה.
ללמוד את עצמנו מחדש ולחזור לאור
חלקנו עדיין לומדים להכיר את עצמנו מחדש. ובעזרת האנשים הטובים איתם אני מטופל בסיוע עמותת "לב בטוח", אני ועוד רבים כמוני שחוו את הזוועות ביום הנורא ההוא, מצליחים לחוות גם אור, שמאיר את החושך שלנו, השורדים.
העזרה הזו של אנשי העמותה, שעובדת ימים כלילות על מנת לעזור לנו להשתקם ולבנות את החיים שלנו מחדש, היא הנר שמאיר לנו את הדרך חזרה להיות חלק מתפקד בחברה הישראלית.
רון שגב, בן 40, היה אמור להתחיל עבודה חדשה ב־8 באוקטובר 2023. במקום לפתוח פרק חדש בחייו, מצא עצמו במסלול בריחה מהמסיבה ברעים, יחד עם אחיו ומספר חברים. דווקא כשחזר הביתה החלה ההתפרקות: לילות ללא שינה ודיכאון עמוק. בנקודת שפל, בפגישה עם המטפל שלו, נשאל שאלה אחת ששינתה הכול: "איפה אתה רוצה להיות - קורבן או מוביל?" רון בחר להרים את המתג. מאז הוא מרצה, משתף, ומלווה שורדים אחרים בדרכם לריפוי