נטע ברזילי - איך פתאום הפכת צד? מותו של ה"באדי פוזיטיב"

מי שגדלה כמוני בשנות ה-90 והאלפיים, גדלה על ברכיה של תרבות רזון רעילה כמו קרפדה באמזונס. שיימינג בלתי נגמר לכל כוכבת שעלתה חצי גרם, תמונות "מביכות" בביקיני מרוחות על גבי העיתונים, דמויות שמנות כביכול בטלוויזיה שמוצגות בגרוטסקיות וחוסר אלגנטיות. אבל אז, כשכבר האמנו שאידיאל היופי יישאר לנצח כזה ששואף לרזון קיצוני, התחיל השינוי.

מלינה דנהאם שהעמידה במרכז סדרת הקאלט "בנות" את הדמות הלא-מאוד-רזה שלה אפילו בעירום, ועד זמרות כמו ליזו ומייגן טריינור ששרו על העצמה נשית בכל גודל ועל אהבה עצמית, נדמה היה שתם עידן הרזון הקיצוני. בכל תצוגת אופנה התחילו לשלב נשים בשלל מידות וצבעים, ואפילו נייר הלקמוס של אידיאל יופי נשי, ויקטוריה סיקרטס, נכנעו לטרנד כששילבו נשים במידות שונות בתצוגה השנתית שלהם. אפשר להגיד שזה הפך להיות לא פוליקטלי קורקט להתעלם ממידות גדולות. בשנת 2016 קרה אירוע היסטורי כאשר המגזין "ספורט'ס אילוסטרייטד" החליט להציב את אשלי גרהאם, דוגמנית "מידות גדולות" (עם בטן שטוחה לחלוטין, כמובן), על שער העיתון.

גם פה בארץ, בייחוד עם גדילת כוחן של קבוצות בפייסבוק, אבל לא רק, יכולנו לראות את התופעה מחלחלת. קבוצות פייסבוק כמו "אופנה מלאה לישראל" ו"השמנמנות של זוריק" פרחו ועשרות אלפי נשים במגוון מידות הצטרפו אליהן. גם אני, שגדלה כילדה שמנמנה בעולם שלא ממש יכל להכיל בטן שאינה שטוחה, מצאתי נחמה וקבלה בשינוי החברתי הזה.

אחרי חיים שלמים של דיאטות, שומרי משקל, דיאטניות, ספירת קלוריות ונקודות, וכל סוג של צום או הגבלה שאפשר לנסות, החלטתי להניח לעצמי. הגישה לנשים אחרות, שמנמנות וגם שמנות שעמדו זקופות, התלבשו יפה ואהבו את עצמן, היו מלאות ביטחון ושפעו מסרים חיוביים, הביאה לשינוי משמעותי אצלי. התחלתי לעכל את העובדה שכל דיאטה שמגיעה עם מינוס 10 קילו, תביא לנקמה רבתי - "גברת, אם חשבת שאת יכולה להיות רזה, בואי ותראי איך ברגע שתפסיקי להקפיד המשקל יחזור למקומו, ובריבית דריבית. ירדת 10 קילו? קבלי 15 קילו מתנה!"

בשנים האחרונות, וביתר שאת מאז שעידן האוזמפיק ותרופות ההרזיה הדומות פרץ לחיינו בסערה, אי אפשר שלא לפספס את הירידה הגדולה במשקל של כל מי שהבטיחו לנו שלהיות שמנה זה בסדר. ניתוחים, מתיחות בטן ותזונת קיטו צצו כפטריות הרזיה אחרי הגשם. בעולם, שחקניות כמו רבל וילסון ואיימי שומר וזמרות כמו ליזו ומייגן טריינור הצטמקו לגודל שכמעט תואם את אידיאל היופי ההוליוודי. גם בארץ, נטע ברזילי ואפילו יוצרת התוכן זוהר וסילויצקי, שהובילה בגאון את המאבק בשמנופוביה וקידום האהבה עצמית בקבוצת "השמנמנות של זוריק", שיתפו על ירידה משמעותית במשקל ויותר מכך.

בספר המעולה "ילדות גדולות לא בוכות" שכתבה פרנצ'סקה קלמנטיס ויצא בארץ בהוצאת ידיעות ספרים ופן, הדמות הראשית, ששוקלת מעל 100 קילו, מקבלת אפשרות להשתתף בניסוי לתרופה חדשה שמאפשרת ירידה מידית במשקל. מתוך הספר עולה השאלה, האם כולנו נסכים לקחת תרופה דמיונית כזאת? המציאות מוכיחה שהתשובה היא כנראה כן, גם כשמדובר באנשים שהתנגדו בתוקף לצורך לרזות.

אז אני חייבת להגיד, אני מבולבלת. זה ברור שלכל אישה מותר לעשות מה שהיא רוצה, והגוף שלה הוא לא מוצר ציבורי. בכל זאת, אחרי שנים שטענו בתוקף שהכל זה שמנופוביה, ולמשקל אין קשר לבריאות, פתאום המסר הוא שההרזיה היא אקט של אהבה עצמית, של שמירה על הבריאות.

גם אני, שהתמודדה עם סוכרת הריון פעמיים, ושואלת את עצמי כל יום שאלות על דימוי גוף ובריאות, מבולבלת מהמסרים הסותרים. נאמר לנו "תאהבי את עצמך בכל מידה", אבל בעצם "במקרה יצא שאני עצמי מעדיפה את הגרסה השדופה של עצמי". אני רוצה לחיות בעולם שאין בו שמנופוביה, שאנשים לא מרשים לעצמם לחדור לקרביים של אחרים ואחרות, אבל בעצם, ההבטחות שהבטחתן לנו הן קצת שקר, לא? אני רוצה לאהוב את עצמי בכל מידה, אבל הוכחתן לי, אתן שהנפתן את דגל העסיסיות, שהמסרים שמכרתן יפים וטובים לשעתן, אבל לא כשמגיעה האופציה להתאים לאידיאל היופי. אז מה עכשיו?

מיקה בק, יוצרת תוכן, מפעילת עמוד המלצות הספרים הפופולרי mika book, מגישת הפינה "חוזרים לקרוא" בכאן תרבות ויועצת תקשורת