לכולנו מאוד חשוב שהילדים שלנו יהיו בטוחים ומוגנים, בכל מובן אפשרי. ובראש הפחדים ההוריים נמצא החשש שמישהו ינצל את התמימות של הילדים שלנו. לכן, מגיל מאוד צעיר, רוב ההורים מנסים ללמד את הילדים שלהם מוגנות בסיסית. המסר העיקרי שאנחנו מעבירים לילדים שלנו הוא "הגוף שלי ברשותי", "לאף אחד אסור לגעת בך בלי הסכמה" וכמובן גם לא ללכת עם זרים.
אלו מסרים חשובים מאוד, קריטיים לבטיחות של הילדים ושל הילדות שלנו, וחשוב מאוד להשריש אותם מגיל צעיר. אבל כמו בכל דבר אחר שקשור לילדים שלנו, אם אנחנו אומרים את זה, אבל מלמדים משהו אחר בהתנהגות שלנו - אנחנו מעקרים את המסר החינוכי שלנו מכל משמעות.
וזה קורה הרבה יותר ממה שנדמה לכם. אנחנו חוטאים בלהתייחס לגוף של הילדים שלנו כאל שלוחה שלנו לא מעט פעמים, וכמובן לא מכוונה רעה. הנה כמה מהמצבים הכי נפוצים שבהם המסר שלנו על גוף פרטי פשוט לא מסתדר עם ההתנהגות שלנו בפועל.
"קח מעיל. יהיה לך קר"
כל הורה בעולם מכיר את הסיטואציה שבה הילד רוצה ללכת לגן או לבית הספר בלי מעיל, או בסנדלים, או בפיג'מה של ספיידרמן. ברוב המקרים ההורים יתעקשו שיהיה לילדים קר או חם מדי, וייכנסו למאבק ארוך וממושך שייצבע את כל הבוקר.
אבל אם אנחנו מלמדים את הילדים שלנו שאף אחד לא יכול לקבוע על הגוף שלהם, אנחנו לא יכולים להתעקש איתם. אם הילד אומר שלא קר לו, אם ככה מרגיש לו בגוף, אנחנו חייבים לכבד את זה, בדיוק כמו שנצפה מהילדים שלנו להיות קשובים לתחושות של הגוף שלהם ושל אחרים כשהם יתבגרו.
ומעבר למסר הבעייתי, זה גם מאוד לא יעיל. ילדים לא לומדים הרבה מהנאומים הארוכים שלנו, בשלב מסוים זה הופך להיות רעש רקע. הם לומדים הכי טוב מפגישה עם המציאות. אם הילד שלכם יצא מהבית ויהיה לו קר או לא נעים, הוא ילמד, ולמחרת ייקח משהו ארוך.
"תן נשיקה לדוד"
גם כאן אנחנו לפעמים מתבלבלים. הערך של כבוד למשפחה, ובעיקר למבוגרים שבקרובי המשפחה שלנו, גורם לנו לפעמים להפעיל לחץ על הילדים לתת נשיקה או חיבוק גם כשהם לא רוצים. אבל אם חשוב לנו שהילדים שלנו יאמצו את הערך של שמירה על הגבולות שלהם - אנחנו חייבים לכבד אותם בעצמנו. עדיף להתנצל בפני סבתא ולהסביר, על פני להכריח ילד לעשות משהו שהוא לא רוצה.
וזה נכון גם לגבינו ההורים. יש ילדים שאוהבים מגע וחום, וזה כיף גדול, אבל יש כאלה שלא. ואם נכפה עליהם חיבוקים ונשיקות - נלמד אותם בלי להתכוון שהגוף שלהם לא באמת בשליטתם. תשאלו את הילדים שלכם אם מתאים להם חיבוק, אם נוח להם שאתם מכניסים להם בגדים למקלחת או מסבנים אותם במקומות אינטימיים. למדו אותם בהתנהגות שלכם שהגבולות שלהם חשובים.
"תאכל. אתה אוהב את זה"
עוד מקום שבו אנחנו מעבירים לילדים מסר כפול לגבי הגוף והגבולות שלהם, הוא סביב אוכל - "קח עוד ביס אחד בשבילי", "רק תטעמי", "אתה כן אוהב את זה", "את רעבה! לא אכלת כל היום". מוכר?
כשאנחנו קובעים לילדים שלנו מה להכניס לגוף, מתי, וכמה - זה יוצר בלבול. ילדים לומדים שמה שהם מרגישים פחות חשוב ממה שהמבוגר קובע. וזה מסר בעייתי, במיוחד כשנרצה שהם ידעו להקשיב לגוף שלהם, להבין מתי משהו לא נעים להם, ולדעת להגיד "לא" בביטחון.
זה לא אומר שאנחנו לא יכולים להיות אחראיים בנושא התזונה של הילדים שלנו, אבל זה חייב לקרות עם כבוד לגבולות שלהם. אין לנו, ולא צריכה להיות לנו, שליטה על מה שהילד שלנו אוכל. אני לא יכולה להגיד לילד שלי מה להכניס לפה שלו. אבל אני כן יכולה, וזה הדבר היחיד שבשליטתנו כהורים, לבחור מה יהיה בבית.
אם מפריע לי שהילד אוכל המון חטיפים, אני צריכה לדאוג שיהיו בבית פחות חטיפים. אם מפריע לי שהילד לא אוכל מספיק ירקות או מספיק מזון בריא, האחריות שלי היא להגיש לשולחן אוכל בריא. מה שהוא יבחר לאכול מתוך מה שיש על השולחן זה לחלוטין שלו וזכותו המלאה.
כשאנחנו מאפשרים לילדים להקשיב לגוף שלהם סביב אוכל, אנחנו מלמדים אותם מיומנות עמוקה יותר - שהתחושות הפנימיות שלהם אמינות. שהגבולות שלהם חשובים. שהגוף שלהם באמת שלהם.
"יש לך פיפי?"
שלב הגמילה מחיתולים הוא אחד הרגעים הכי משמעותיים בדרך של ילד להרגיש בעל שליטה על הגוף שלו. אבל לא מעט הורים מתחילים את התהליך כי "צריך", או כי "בגן כבר התחילו", גם כשהילד או הילדה עוד לא בשלים. גמילה מותאמת מתחילה רק כשהילד מראה עניין אמיתי: מבקש בלי חיתול, מודע לתחושת הרטיבות, שואל שאלות - כשהוא זה שמוביל.
גם אחרי שמתחילים, חשוב לזכור שהדרך כוללת פספוסים. לחץ, כעס או אכזבה הופכים את הצרכים למאבק כוח, ומרחיקים את הילד מהקשבה לגוף שלו.
בעיה נוספת מתחילה כשאנחנו, מתוך רצון למנוע פספוסים ולכלוך, לוקחים את הפיקוד לידיים שלנו. אנחנו שואלים "יש לך פיפי?" כל עשר דקות, או מושיבים אותם בשירותים "רק ליתר ביטחון" לפני היציאה. הכוונה שלנו טובה, אבל המסר שעובר לילד הוא: "אתה לא יודע מה קורה בגוף שלך, אני יודע יותר טוב ממך".
כשאנחנו מנהלים להם את הצרכים, אנחנו מנוונים את היכולת שלהם להקשיב לאיתותים של הגוף שלהם. כדי ללמד מוגנות ושליטה, אנחנו חייבים לשחרר, גם במחיר של פספוסים. לאפשר לילד לחוש את הגוף, לזהות בעצמו את הלחץ, וללמוד לסמוך על התחושות שלו.
כשאנחנו מאפשרים להם להיות אחראים לצרכים שלהם - אנחנו מלמדים אותם את הדבר החשוב באמת: שהגוף שלהם שייך להם, והם יכולים לסמוך עליו.
וגם: שמרו על הגבולות שלכם
כדי שהילדים שלנו ילמדו לכבד גבולות, של עצמם וגם של אחרים, הם צריכים לראות אותנו שומרים על הגבולות של עצמנו. אם את לא אוהבת שמשחקים לך בשיער, גם אם הבת שלך נהנית לעשות צמות - חשוב להסביר לה את זה בצורה רגועה ומכבדת, ולא לאפשר רק כי "לא נעים". אם הילד שלך רוצה לדבר איתך כשאתה במקלחת וזה מרגיש לא נוח - זה בדיוק המקום להגיד שאתה צריך פרטיות, ולהתמיד בזה.
כשאנחנו מנכיחים גם את הצרכים שלנו בבית, אנחנו מלמדים את הילדים שני דברים חשובים: שלכל אדם יש גבולות, גם להורים, ואיך נכון ומכבד לשמור עליהם. אם נוותר שוב ושוב על מה שחשוב לנו, הילדים לא ילמדו להקשיב לגבולות של אחרים - וגם לא לגבולות של עצמם.
מוגנות לא מתחילה בשיחות גדולות, אלא דווקא ברגעים הכי קטנים של היומיום - האם אנחנו מקשיבים לילד כשהוא אומר שקר לו או חם לו, האם אנחנו מכבדים כשלא מתאים לו מגע, האם אנחנו נותנים לו לבחור מה נכנס לגוף שלו.
כשאנחנו מתעקשים להוכיח שאנחנו יודעים יותר טוב ממנו מה הוא מרגיש, אנחנו מחלישים את היכולת שלו לזהות את התחושות שלו ולסמוך עליהן. וכשאנחנו מאפשרים לו להקשיב לעצמו - אנחנו מלמדים אותו את הדבר החשוב מכול: שהגבולות שלו תקפים, שהתחושות שלו אמינות, ושיש לו זכות מלאה על הגוף שלו.
יפעת סני היא מנחת הורים מוסמכת מכון אדלר. מתמחה בגיל הרך ובגיל ההתבגרות