הילדים שממתינים לטיפול - המערכות בישראל קורסות תחת העומס

לרגל היום הבינלאומי לשוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות שמצוין היום (ד'), מתפרסמת תמונת מצב מדאיגה הממחישה את עומס המערכות בישראל. כמעט 200 אלף ילדים מתמודדים עם צרכים מיוחדים, אך התורים לאבחון ולטיפול ממשיכים להתארך, והמשפחות נשארות מאחור.

בישראל חיים כיום קרוב ל-200 אלף ילדים המתמודדים עם צרכים מיוחדים, רובם על הרצף האוטיסטי או עם מוגבלות פיזית. הנתונים מראים כי כ־64% מהם הם בנים, וכ־82% משתייכים לאוכלוסייה היהודית.

לצד זאת, בולטים פערים משמעותיים בין מגזרים: שיעור האבחון על הרצף האוטיסטי גבוה כמעט פי שניים בקרב יהודים לעומת ערבים. פער המעיד בין היתר על זמינות שירותים, מודעות והבדלי נגישות.

את הכתבה מלווה אביחי חיים, כתב הבריאות, הרווחה והחינוך של וואלה, המתמודד בעצמו עם צרכים מיוחדים ובוגר פרויקט "שווים" לשילוב מתמודדים בתעסוקה.

ככל שהשנים חולפות, מספר הפניות לאבחון עולה באופן מתמשך, אך המערכות אינן עומדות בקצב. משפחות מדווחות על המתנה של חודשים ארוכים , לעיתים יותר משנה, לאבחון במרכזי התפתחות הילד. גם לאחר האבחון, זמינות הטיפולים מוגבלת: יש מחסור בקלינאי תקשורת, מרפאים בעיסוק, פסיכולוגים התפתחותיים ונותני שירות נוספים.

פערים עמוקים וגישה מוגבלת לשירותים

הפער בין הצורך במערכת חינוך ובריאות מותאמת לבין היכולת בפועל לספק אותה הולך ומתרחב. הורים נאלצים לעבור מסכת ביורוקרטית, למצוא פתרונות פרטיים יקרים או לוותר על טיפולים הכרחיים. המשמעות היא שהילדים, בתקופה הקריטית ביותר להתפתחותם, אינם מקבלים את מערך התמיכה שהם זקוקים לו.

מומחים מציינים, כי בישראל קיים מחסור משמעותי בתקנים, כוח אדם ומקצועות טיפוליים, כאשר היעדר השקעה מתמשכת עלול להוביל לכך שדור שלם של ילדים יקבל מענה חלקי בלבד.

הורים במאבק מתמשך - והמערכת בפער מתמיד

הצורך לאבחן מוקדם, לטפל באופן רציף ולבנות תכנית התערבות ארוכת טווח ברור לכולם, אבל בפועל - העומס גובר. ההורים מוצאים את עצמם בין תורים בלתי נגמרים לבין מציאות כלכלית מאתגרת, בעוד הילד ממתין להתחיל טיפול שעשוי לשנות את מסלול חייו.

המומחים מזהירים: ללא תוספת משמעותית של משאבים, כוח אדם ותקנים - המצב רק יחמיר. העומס אינו זמני, אלא מגמה תקופתית שמחייבת שינוי עומק במדיניות.

היום הבינלאומי לשוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות מזכיר לכולנו שהפוקוס אינו רק על המספרים, אלא על הילדים עצמם. ילדים שמחכים, הורים שנלחמים והמערכת שאינה מדביקה את הפערים.