"אם תסיים את הירקות תקבל קינוח", "אין מסך עד שתאכלי את כל הצלחת", "התנהגת יפה מגיע לך ממתק". משפטים אלו נשמעים אולי תמימים ואף חינוכיים, אך בפועל הם מבססים אצל ילדים קשר בעייתי עם אוכל: קשר שמושתת על שליטה, רגש ותנאים, ולא על הקשבה לצרכים הטבעיים של הגוף.
כאשר אוכל הופך לאמצעי חינוך, הוא מפסיק להיות מקור להזנה והנאה והופך לכלי מיקוח. הירקות והמאכלים המזינים משויכים ל"חובה" ולעונש, ואילו הממתקים, החטיפים, השוקולדים והקינוחים נתפסים כפרס נכסף. כאשר הורים מתעקשים על צלחת ריקה או על "עוד ביס אחד עבור אמא", גם אם הכוונה היא טובה, המסר לילד ברור: אל תסמוך על תחושת הגוף שלך, אני יודעת טוב ממך מתי אתה שבע. עם הזמן, מנגנון הוויסות הטבעי נפגע, והילד מאבד את הקשר הבריא עם תחושותיו.
ילדים שגדלו בסביבה שבה האוכל שימש כלי שליטה, נוטים יותר לפתח אכילה רגשית, קושי בזיהוי תחושת שובע ורעב ובמקרים מסוימים אכילה מופרעת עד כדי הפרעות אכילה בגיל ההתבגרות והבגרות. במקום לפתח עצמאות והקשבה פנימית, הם לומדים להתבסס על גורם חיצוני שמכתיב להם מתי, מה וכמה לאכול. אוכל לא נתפס עוד כמשאב בריאותי, אלא כמענה רגשי למצבי לחץ, שעמום, עצב או הצלחה.
אז כיצד ניתן לגדל ילדים שאוכלים מתוך בחירה עצמאית?
השלב הראשון הוא הפרדה מוחלטת בין אוכל לרגש. אוכל אינו פרס, אינו עונש ואינו פיצוי. חיזוק חיובי על התנהגות טובה יינתן דרך מילים טובות, חיבוק, זמן משותף או פעילות מהנה ולא דרך אוכל. באותו האופן, גם כאשר ילד בוכה, כועס או מתעצבן, לא נציע לו נחמה באוכל. במקום זה נשב איתו, נאפשר לו מרחב להתמודדות עם הרגש, נקשיב ובמידה ויבקש נוכל להציע דרכי התמודדות. באופן הזה ילדים לומדים על התמודדות עם הרגש שאינה דרך האוכל.
השלב השני הוא יצירת סביבה תזונתית תומכת. אחריות ההורים היא להציע אוכל מזין ומגוון בזמנים קבועים (וכן, זה כולל את הקינוחים והממתקים שההורים בוחרים שיהיו בבית) ובמקומות המותרים בבית. הילד אחראי לבחור מה, אם וכמה לאכול מתוך ההיצע שבארוחה. זכרו לא להיבהל אם הילד לא רוצה לאכול כלל או לבחור מעט מאד מזון. אפשרו זאת כחלק מהבעת אמון ביכולות הבחירה של הילד בתוך הגבולות הברורים שהצבתם.
ועוד כמה דברים שחשוב לזכור
אין מזונות "טובים" או "רעים". כאשר אנחנו מגבילים מאד מוצר מזון מסוים (לרוב אלו הממתקים והשוקולדים) אנחנו יוצרים כלפיו האדרה, ציפייה וחיפוש. כאשר אנחנו מנסים לדחוף למזון מסוים (ירקות ירוקים וכו'), אנחנו עלולים להמאיס וליצור רתיעה ממנו. אין זה אומר שכל התפריט היומי אמור להתבסס על מזון מעובד, או שאנחנו לא רוצים ליצור גבולות ברורים לילדים. זה אומר שאנחנו צריכים לאפשר לילדים שלנו לבחור מה וכמה לאכול בתוך המסגרת ההורית שבחרנו.
חשיפה חוזרת ולא לוחצת למזונות חדשים. ילדים עשויים להזדקק לחשיפות רבות למזון חדש לפני שיסכימו לטעום אותו. לחץ, שכנועים והפחדות רק ירחיקו אותם, בעוד סבלנות והתמדה ייצרו פתיחות טבעית. לא צריך להציע לילד לטעום מהמאכל, מספיק ששמתם אותו על השולחן וגיוונתם באפשרויות ההכנה שלו, הילד נחשף אליו בצורה מאפשרת וטבעית.
ולבסוף, ובעיני הדבר החשוב ביותר, דוגמה אישית. ילדים לומדים מהתנהלות ההורה יותר מכל דיבור חינוכי והטפה. כאשר הילד רואה הורה שנהנה מאוכל מזין, אוכל בגיוון, מתנסה במזונות חדשים, מקשיב לגופו ויודע גם לבחור במזון מתוק ומפנק, ומנגד לא מדבר במונחים של "אסור", "משמין" ,"חטא" או "פיצוי" הוא סופג מסר עמוק ובריא.
פיתוח הרגלי אכילה תקינים אינו תהליך מיידי. הוא דורש עקביות, רגישות וסבלנות, אך התמורה משמעותית: ילדים שגדלים עם חופש בחירה מודרך מפתחים בטחון בגופם, חיבור לצרכים הפנימיים שלהם והתנהלות מאוזנת מול אוכל גם בבגרות. מטרת ההורות בתחום האכילה אינה שליטה בצלחת של הילד, אלא חינוך לאדם שיודע להקשיב לעצמו, לבחור נכון ולחיות בשלום עם האוכל שלו.
הכותבת היא דיאטנית קלינית ומנהלת המרפאה להפרעות אכילה בבאר שבע, מכבי שירותי בריאות