מהקרב בשמיים לקרב חייו: טייס הקרב שנאבק במחלה שמשתקת את גופו

יש רגעים בחיים שבהם אתה בטוח שאתה מכיר את הדרך. אתה הולך בה בביטחון, יודע מי אתה, יודע מה הגוף שלך מסוגל לעשות, יודע לאן אתה מכוון. כך היו חיי כטייס קרב. הכול היה מדויק, חד, ממוקד. הגוף היה מכונה משומנת, המוח היה גיליון ניווט פתוח, והשליטה - מוחלטת. השמיים היו בשבילי בית, מרחב שבו הכוח שלי מקבל צורה, שבו הזהות שלי יצוקה.

ואז, ביום אחד, המגדלור הפנימי כבה. האבחנה של טרשת נפוצה נכנסה לחיי כמו משב רוח שנושא איתו ערפל כבד. המציאות השתנתה בן רגע, כאילו מישהו מחק את מפת הטיסה והתווה קווים חדשים, לא ברורים, לא צפויים. כבר לא ידעתי מהו הכוח שלי, מהו הגבול שלי, ואפילו מי אני בלי הכנפיים שהגדירו אותי.

בתחילת הדרך הרגשתי כאילו נלקח ממני חלק מצלעות הזהות. אם אינני יכול להטיס מטוס, לתמרן במהירות של מחשבה, לקבל החלטות בשבריר שנייה - אז מי אני עכשיו?

הלילות היו מלאים בשאלות, והימים - בחיפוש אחר תשובה. אבל לאט לאט הבנתי: לפעמים דווקא במקום שבו הזהות נסדקת, מתחיל להיכנס אור חדש. לא אור חד, לא אור מנצח - אלא אור עדין, כזה שמתגלה רק למי שמוכן להתבונן.

עם הזמן התחלתי לראות שבין כל האובדן יש גם הזמנה. הזמנה להקשיב, להזיז את מרכז הכובד הפנימי, להפסיק למדוד את עצמי לפי ביצועים ולהתחיל למדוד לפי נוכחות. גיליתי שהערך שלי לא נעלם עם המדים, ולא מתפוגג עם רמת הכוח ברגל או ביד. הוא נמצא במקום אחר לגמרי: ביכולת להיות בן זוג טוב, אבא שנוכח, חבר שמקשיב, ובעיקר - אדם שמכיר את עצמו בעיניים חדשות.

למדתי שבכל יום יש לי בחירה:
ביום קל - להזיז הרים.
ביום קשה - להעריך את עצם זה שקמתי, נשמתי, המשכתי.
שתי הבחירות שוות.

המסע שלי עם MS (טרשת נפוצה) אינו מורכב מהחלטה אחת גדולה, אלא מאלפי בחירות קטנות. בכל בוקר אני בודק את הכלי שאני קם איתו: כמה אנרגיה יש לי? לאן היא תלך? אני קורא לזה "כלכלת אנרגיה" - להבין שהמשאב מוגבל, אך עדיין קיים, ואם משתמשים בו נכון - אפשר לחיות חיים מלאים.

הגוף שלי מקבל את מקומו מחדש: חדר כושר, שחייה, הידרותרפיה, יוגה, פילאטיס, פיזיותרפיה. כל פעילות מעניקה לי משהו אחר - כוח, שקט, גמישות, חמלה. התנועה הפכה לעוגן, לא להישג.

המוח גם הוא דורש תנועה: ספרים דיגיטליים שמקלים עליי, פתרון תשבצים, וחזרה אחרי עשרות שנים לדבר שהיה אהבת ילדות - הפסנתר. חזרה אליו היא לא רק אימון מוטורי; היא תזכורת לזהות שלא הלכה לשום מקום.

והנפש? גם היא מקבלת מקום. למדתי לייצר מרחבים של שקט, לבקש עזרה בלי להתבייש, לגלות חמלה כלפי עצמי כפי שאני מעניק לאחרים. גיליתי שבתוך המבוך של המחלה יש נתיב שמוביל לאיזון, לתקווה, ולידיעה פשוטה: הטרשת היא חלק מסיפור חיי - אבל לא הסיפור כולו.

אני חי עם טרשת נפוצה.
היא מאתגרת, אבל לא מגדירה.
אני ממשיך לנוע - לפעמים לאט, לפעמים מהר - אבל תמיד קדימה.

ההתמודדות היא טיסה לטווח ארוך: יש ימים בהירים ויש ימים של עננות כבדה. יש רגעים של ראות מלאה ורגעים שבהם הכול מטושטש. אבל למדתי דבר אחד שכל טייס ותיק מכיר: מעל כל העננים, תמיד מחכים שמיים כחולים.

בימים אלו יוצא לאור ספרו של אילן תמיר, "נסיך הבז", שנולד מתוך אמונה עמוקה ביכולת האנושית למצוא נקודות אור גם ברגעים האפלים ביותר. הספר מספר את סיפור חייו של תמיר כשההווה אינו בהכרח רע: "עברתי תהליך עמוק של שינוי תפיסתי שהוביל אותי להכרה מפתיעה: דווקא המשבר הגדול פתח בפניי דלת לעולם חדש של משמעות והשפעה". לרכישת הספר - לחצו כאן