המירוץ שמתחיל מוקדם מדי: איך מבחן בכיתה ב' הפך לקרב על עתיד הילדים

המוני ילדים צעירים שלפו השבוע מהילקוט מכתב קטן שהכניס את ההורים שלהם לסחרור - החלה עונת מבחני המחוננים.

כבר במחצית הראשונה של כיתה ב', ילדים וילדות בני 7 מוצאים את עצמם מול מבחן שמודד את היכולת שלהם ומקטלג אותם מעל או מתחת לחבריהם לכיתה. יהיו את מי שייבחרו להיות מחוננים או מצטיינים, ויקבלו חוגים ותוכניות העשרה (נהדרות), ויהיו את אלה שלא. כבר בכיתה ב'.

המבחנים האלה היו יכולים להיות דבר כמעט זניח בסדר היום שלנו, אם הם היו מבוצעים כשהילדים בוגרים או בשלים יותר, או בגיל שהם יכולים לבחור אם זה מתאים להם או לא. והם היו יכולים להיות הרבה פחות מלחיצים אם ההורים עצמם לא היו נלחצים מהמבחנים האלה כל כך. אבל זה לא המצב. תעשו לרגע גוגל ותראו כמה תוכן ומוצרים להכנת ילדים למבחנים האלה קיימים. זה כמעט בלתי נתפס.

מבחני המחוננים של כיתה ב' הם בהרבה מאוד מקרים מבחן של יכולת ואמצעים. יש את ההורים שיש להם את הכסף והפנאי לשלוח את הילדים לקורסי הכנה - ויש את אלה שאין להם. יש את ההורים שיכולים לשבת כל אחר צהריים ולפתור עם הילדים מבחני תרגול - ויש כאלה שלא.

בפועל, המבחנים האלה בוחנים יותר את המעמד הכלכלי והחברתי של המשפחות, ופחות את הפוטנציאל הלימודי-שכלי של הילדים. זה יוצר מערכת חינוך שמנציחה פערים, במקום לנסות להתגבר עליהם.

ומה מבחנים כאלה עושים לילדים שלנו? ילדים רבים בכיתה ב' עדיין לא בשלים להתמודד עם מתח כזה, ולא יכולים לתת את הטוב ביותר שלהם בסיטואציה מלחיצה כל כך. זו הסיבה שברבים מבתי הספר אין בכלל מבחנים בגיל הזה, בטח שלא מבחנים עם ציון מספרי. אבל כאן יש מבחן מאוד ברור, עם תוצאות מאוד ברורות, וילדים צעירים שמקבלים חותמת - האם אתם מהחכמים או לא.

המבחנים בכיתה ב' נערכים בבית הספר, בכיתה עצמה, ומרבית הילדים נבחנים בהם. הורים יכולים לבחור שלא לשלוח את ילדם למבחן, אבל הרוב המכריע שולח. מתוך כלל הילדים שייבחנו מעטים יקבלו את ההגדרה הנכספת - על-פי נתוני משרד החינוך והלמ"ס, רק כ-1.5-3% מהנבחנים מתקבלים לתוכניות המחוננים - וכל השאר עלולים להרגיש אכזבה.

עבור ילד או ילדה רגישים בני 7 לחץ ואכזבה כזו יכולה לפגוע מאוד בדימוי העצמי.

ילד שאינו בשל רגשית - ובגיל הזה יש פערים גדולים בבשלות הרגשית - לא יצליח במבחן האיתור, גם ילד שסובל מליקויי למידה או הפרעת קשב (שלרוב לא מאובחנת בשלב כל כך מוקדם של בית הספר) עשוי לא להצליח במבחן, למרות שיש לו את כל מה שצריך. גם זה עלול לגרור אכזבה רבה ותחושת כישלון. ולילדים בכיתה ב' אין את הכלים להתמודד עם תחושות מורכבות כאלה עדיין.

כמובן שאפשר להבין את ההורים שכל כך רוצים שהילדים שלהם יאותרו כמחוננים. הילדים האלה יקבלו תוכניות העשרה ותכנים נוספים, כך שהם ירוויחו מערכת חינוך טובה יותר, מאתגרת יותר, מקדמת יותר. אבל האם הזכות הזו צריכה להיות שמורה לאחוז נמוך של מחוננים? האם כל שאר הילדים לא זקוקים להרחבת דעת?

זה בסדר גמור שמערכת החינוך תיתן מענה שונה לילדים ברמות שונות. ולילדים מחוננים בהחלט מגיע מענה ואתגר שכלי בבית הספר. אבל החלוקה הזו צריכה להיעשות ברגישות רבה יותר, בשלב מאוחר יותר, ותוך הכנה רגשית משמעותית של הילדים מצד הצוות החינוכי.

בכיתה ב' הרבה יותר חשוב לשוחח עם הילדים על הצלחה וכישלון, על אכזבה ועל קנאה - את המבחנים שיגרמו להם להתמודד עם התחושות האלה בעוצמה גבוהה אפשר לשמור לשלב מאוחר יותר. מחוננות היא דבר נפלא, אבל גם רגישות היא יכולת שראויה לטיפוח. בכיתה ב', לפני שאנחנו בודקים מי מחונן - חשוב יותר לבדוק מי מוכן.

אם החלטתם לשלוח את הילד שלכם למבחני האיתור, חשוב שתזכרו שזה לא מבחן על מי שהוא, אלא על רגע אחד קטן בזמן. זה לא אומר עליו שום דבר מוחלט - לא אם הוא נכשל, ולא אם עבר.

וחשוב שתזכרו גם שילדים בגיל הזה עוד לא מבינים מה זה אחוזון או סף קבלה, אבל הם בהחלט מבינים מבטים. הם קולטים את המתח, את השיחות בלחישה, את ה"לא נורא" שנאמר קצת מהר מדי. וכשהם קולטים שאמא ואבא קצת מאוכזבים, הם מיד מסיקים שהבעיה היא בהם. הם לומדים ש"לעבור" אומר "להיות טוב", ו"לא לעבור" זה משהו שכדאי להתבייש בו.

וזה אולי הנזק הגדול ביותר - כשהצלחה במבחן חד פעמי הופכת לתעודת זהות. ילד בן שבע לא אמור להרגיש שהוא פחות. הוא אמור להרגיש שהוא אהוב, סקרן, חשוב, ושיש בו כל כך הרבה - גם אם אף מבחן עוד לא הצליח למדוד את זה.

יפעת סני היא מנחת הורים מוסמכת מכון אדלר. מומחית בגיל הרך ובגיל ההתבגרות