מה שהתחיל בשבוע שעבר כעוד בוקר שגרתי ביישוב לוטם שבגליל התחתון, הפך בתוך דקות הפך לסיוט שלא יישכח לעולם עבור משפחת נקלר. דינה נקלר (54) ובעלה שי (56), נשואים כבר 31 שנה והורים לחמישה, התכוננו ליום עבודה רגיל עד שדינה הבחינה שבעלה, חובש מתנדב באיחוד הצלה בעצמו, מתכווץ לפתע מול עיניה.
"בלילה הוא אמר שיש לו צרבת ושהוא לא מרגיש טוב, חשבנו שזה מהבורקסים שאכל לפני השינה", מספרת דינה. "בבוקר הוא אמר שלא ישן כל הלילה ולכן יישאר לישון במיטה. כששאלתי אם לכוון לו שעון מעורר הוא לא ענה. הסתובבתי אליו וראיתי אותו פתאום מתכווץ, מתעוות, ואז קופא, עם עיניים פקוחות לרווחה. פשוט קפוא. הבנתי שהוא מת לי מול העיניים".
השעה הייתה שבע בבוקר. שלושת הילדים הגדולים לא היו בבית, אבל שני הקטנים, רוני בת ה-15 ואיתי בן ה-12 התארגנו לבית הספר. "צעקתי להם להזמין אמבולנס. הורדנו אותו יחד לרצפה והתחלנו עיסויי החייאה לפי ההוראות של המוקדנית", היא אומרת. "אני רגילה בסיטואציות כאלה לקרוא תמיד לשי, הידע היחידי שיש לי הוא מצפייה בסרטים". בזמן הזה המוקדנית שואלת את דינה אם יש לה דפיברילטור בסביבתה והיא נזכרת שיש לשי באוטו, כי הוא חובש מתנדב. "רוני רצה להביא אותו, ותוך דקה כבר הייתה בחזרה. חיברנו את המכשיר והתחלנו לעבוד. זה היה נראה חסר סיכוי".
לבינתיים צוותי הרפואה הגיעו ובמשך שעה וחצי נמשכה ההחייאה בבית. מאחר ומדובר במבנה בעל 4 מפלסים, נדרשו כוחות כיבוי אש כדי לפנות את שי לבית החולים. "אחרי זמן שנדמה כמו נצח, בכניסה לבית החולים ראו סימני חיים והבהילו אותו ישר לצנתור בעורק הראשי. ארבע שעות אחר כך הוא כבר היה ער. בלי מכונות, בלי הנשמה. זה פשוט נס".
שי עצמו מתקשה לעכל את שקרה: "אני לא זוכר כמעט כלום מאותו בוקר", הוא אומר. "אבל כשסיפרו לי מה דינה והילדים עשו, פשוט בכיתי. אלוהים שלח לי את המשפחה שלי להציל אותי. הייתי בצד השני לא מעט פעמים כחובש, אבל אף פעם לא חשבתי שאהיה זה ששוכב על הרצפה. אני מודה לאשתי ולילדים שלי על החיים שלי, ולבורא עולם שלא עזב אותנו לרגע".
שי מתנדב כבר שמונה שנים כחובש באיחוד הצלה באזור סכנין וכרמיאל, וקיבל לאחרונה אות הצטיינות על פעילותו. "אני יודע היום על בשרי כמה כל שנייה חשובה", הוא מוסיף. "אם לא ההכשרה שלי, אם לא הדפיברילטור שהיה באוטו הסוף היה אחר".
הסיפור של המשפחה לא נגמר כאן. בתם של בני הזוג, נויה (24), שלא הייתה בבית בזמן האירוע, איבדה במהלך המלחמה את בן זוגה, רס"ר (במיל') רועי מימון ז"ל, פראמדיק לוחם ביחידת יהל"ם, שנהרג בעזה.
"כשאיבדתי את רועי, הלב שלי פשוט נשבר. כשאבא התמוטט, פתאום הרגשתי איך החיים חוזרים אלינו בנס", מספרת נויה: "רועי התחיל להתנדב באיחוד הצלה שבוע אחרי שהשתחרר מהצבא. הוא תמיד ניסה לשכנע אותי ללכת בעקבותיו. אחרי מה שקרה לאבא שלי החלטתי שאני הולכת על זה. אני רוצה להציל חיים ולהתנדב כחובשת. זו הדרך שלי להמשיך את רועי ולהגיד תודה על הנס שלנו".
דינה מסכמת בהתרגשות: "אם הייתי רואה אותו רק שתי דקות מאוחר יותר, הוא היה מת בשקט. אם הילדים לא היו בבית, אם הדפיברילטור לא היה באוטו זה היה נגמר אחרת. אני מרגישה שקיבלנו את שי במתנה מחדש. זה נס אחד גדול".